אחרי שיחה עם ידיד
אני באמת הרבה פחות שמחה ממה שהייתי פעם
מסתבר שאנרגטיות לא מחביאה עצב
עצב שדי נשכח ליד אנשים שאני אוהבת
אבל לא נעלם
ובכל רגע שלא טוב לי רע לי ממש
כבר כל כך הרבה זמן לא הייתה לי שיחה אמיתית וכנה עם ידיד/חברה
וגם זאת לא הייתה לגמרי, כי היא הייתה במסן, אבל היא הייתה הכי אמיתית שיש
אם הייתי בטוחה שאם זה יעבור לטלפון לא הייתי בוכה הייתי עושה את זה
אבל גם ככה בכיתי
אני אוכלת כל כך הרבה חרא
ולא מספרת בכלל לאף אחד
כי החברים הכי קרובים שלי הם אלה שגורמים חלק מהחרא
ככה שאין קשר כנה במיוחד
יש מחסום בינינו, אבל זה כבר סיפור אחר
תכסלס אני לא יודעת מה הסיפור של הפוסט הזה
אבל הידיד הזה שלי הוא הראשון שסיפרתי לו על הבעיה שיש לי
בכל מקרה הראשון שהצגתי לו אותה כבעיה ולא כעובדה שלא מפריעה לי
ומסתבר שגם הוא רוצה לעבור בית ספר (לי יש את הבעיה שלי שהיא סיבה יותר, אבל בעקרון מאותן סיבות)
ולשנינו יש את אותן דילמות
ואת אותן חששות מהקשרים שלא יחזיקו מעמד במפגש היויומי שיהיה חסר
אבל אני חושבת שבכל החלטה יש סיכון
ויש קשרים שיתנתקו וכל כך חבל לי עליהם
באמת שחבל, שבא לבכות, אבל זה מרגיש לי יותר נכון לעבור
ואולי קצת יותר קל
יכול להיות שאם לא הייתה את "הבעיה" לא הייתי מחליטה לעבור
אבל אני לא מסוגלת להמשיך בבית ספר הזה בשנה הבאה עם זה
אני אקרוס
כל כך הייתי צריכה לפרוק...
כל כך הרבה אני משאירה בבטן בטענה שאין עם מי לחלוק
אבל אני פשוט לא מסתכלת מספיק טוב
אני מערערת בקשרים עם אנשים וככה הם בטוח לא יתחזקו
בקיצור, אני כל כך מודה לו על השיחה הזאת,
ממש האור בחיי
גם אמרתי לו את זה
אין לו מושג כמה התכוונתי לזה
ולמי שתוהה (אם בכלל מישהו קורא) אז אין משהו ואני גם לא רוצה
זהו.
לחיי התחלה חדשה, בתקווה שההורים יסכימו לעבור לבית ספר שצריך רכבת בשבילו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
