זה לא עוגיות...

הרגע קלטתי שהייתי אמורה עכשיו להיות בחופש....

למה לעזעזל אנחנו צריכים להתחיל ללמוד את החומר של שנה הבאה???

הם עושים לנו דווקא שנתקע בבית ספר עד הסוף????

כבר יצא לי בית ספר מכל חור אפשרי

ואתמול קלטתי משהו

זה שרוב הבתי ספר שלי שונא את התנועה-לא כי זה לא מגניב

פשוט כי אנחנו שמאלנים

וזה אפילו לא נכון

יש בתנועה אפילו כמה ימנים

ולהיות בתנועה זה לא רק "אל תהרגו ערבים!!!"

זה גם לא "אין להם מדינה, להתחלק זה המעשה הנכון"

אוף מה זה ההכללות האלה??

כל כך אין לי כח לקייצת

אחרי שיחה עם ידיד

אני באמת הרבה פחות שמחה ממה שהייתי פעם

מסתבר שאנרגטיות לא מחביאה עצב

עצב שדי נשכח ליד אנשים שאני אוהבת

אבל לא נעלם

ובכל רגע שלא טוב לי רע לי ממש

כבר כל כך הרבה זמן לא הייתה לי שיחה אמיתית וכנה עם ידיד/חברה

וגם זאת לא הייתה לגמרי, כי היא הייתה במסן, אבל היא הייתה הכי אמיתית שיש

אם הייתי בטוחה שאם זה יעבור לטלפון לא הייתי בוכה הייתי עושה את זה

אבל גם ככה בכיתי

אני אוכלת כל כך הרבה חרא

ולא מספרת בכלל לאף אחד

כי החברים הכי קרובים שלי הם אלה שגורמים חלק מהחרא

ככה שאין קשר כנה במיוחד

יש מחסום בינינו, אבל זה כבר סיפור אחר

תכסלס אני לא יודעת מה הסיפור של הפוסט הזה

אבל הידיד הזה שלי הוא הראשון שסיפרתי לו על הבעיה שיש לי

בכל מקרה הראשון שהצגתי לו אותה כבעיה ולא כעובדה שלא מפריעה לי

ומסתבר שגם הוא רוצה לעבור בית ספר (לי יש את הבעיה שלי שהיא סיבה יותר, אבל בעקרון מאותן סיבות)

ולשנינו יש את אותן דילמות

ואת אותן חששות מהקשרים שלא יחזיקו מעמד במפגש היויומי שיהיה חסר

אבל אני חושבת שבכל החלטה יש סיכון

ויש קשרים שיתנתקו וכל כך חבל לי עליהם

באמת שחבל, שבא לבכות, אבל זה מרגיש לי יותר נכון לעבור

ואולי קצת יותר קל

יכול להיות שאם לא הייתה את "הבעיה" לא הייתי מחליטה לעבור

אבל אני לא מסוגלת להמשיך בבית ספר הזה בשנה הבאה עם זה

אני אקרוס

כל כך הייתי צריכה לפרוק...

כל כך הרבה אני משאירה בבטן בטענה שאין עם מי לחלוק

אבל אני פשוט לא מסתכלת מספיק טוב

אני מערערת בקשרים עם אנשים וככה הם בטוח לא יתחזקו

בקיצור, אני כל כך מודה לו על השיחה הזאת,

ממש האור בחיי

גם אמרתי לו את זה

אין לו מושג כמה התכוונתי לזה

ולמי שתוהה (אם בכלל מישהו קורא) אז אין משהו ואני גם לא רוצה

זהו.

לחיי התחלה חדשה, בתקווה שההורים יסכימו לעבור לבית ספר שצריך רכבת בשבילו

האנשים האלה שפוגעים באנשים פשוט בשביל לפגוע

כי אין להם כזה בטחון עצמי גבוה, אז בואו עוד יותר נוריד אותו!!!

אנשים שפוגעים בשביל לצחוק

אנשים שפוגעים בשביל האגו

שאם בסוף הוא בוכה אז הם צוחקים

פשוט מזעזע לחשוב שיש אנשים שלראות מישהו בוכה עושה להם טוב

פשוט מזעזע שיש כאלה חארות בעולם

זה הורג אותי (תרתי משמע)

לפעמים אני חושבת שכבר יש יותר מדי חרא בעולם ככה שאין אפשרות להתמודד איתו ולשנות אותו

בייחוד בגלל שחרא אחד יוצר אחד אחר

שלפני שלא יהיה משבר ויקלטו שזה לא הגיוני שיוצרים יכתבו שירים כמו "I WANNA FUCK U" או שיר שהוא ממש הוראות לסקס, או כל דבר מיני בטירוף אחר, כי גם ילדים קטנים בכיתה ה רואים את זה ואז מתפלאים למה יש יילדות בכיתה ו שנכנסות להריון.

שבלי שיהיה משבר באמת באמת גדול שיגרור איתו שינויים משמעותיים שום דבר לא יכול להשתנות

ואין בכלל טעם לזה שאני בתנועה, כי זה שאני משנה ילד אחד, שזה עולם שלם, וזה יפה, אבל לא מספיק, כי צריך שינוי לכולם ולא רק למי שיצא שבא לנוער העובד.

לפעמים בא לי פשוט לפרוש מהתנועה, ואני פשוט לא מבינה מה הטעם בזה.

לפעמים אני חושבת לפרוש מכל דבר שתורם לעולם ורק לגרום למשבר להתקרב.

אולי אני בעצמי יהיה עוד אחת מהזמרות שכותבות שירים על סקס, על כמה שזה טוב, על ליפסטיק, ועל כמה שהם יפות, ולהצטלם לקליפים רק בתחתונים וחזייה.

לפעמים אני תוהה מה באמת יותר טוב לעולם.

להפסיק את כל מה שלא הולך לי

ואז אולי יתחיל להתפתח לי קצת בטחון עצמי. קצת

אז אולי אני יוכל להתמקד קצת בעצמי.

זה נשמע כל כך יותר כיף כל החיים להיות עם חברים וללכת לקנות בגדים או כל דבר אחר שמטפח אותי וקשור אליי

וזה כל כך מפתה כשחושבים על מה שקורה בפועל. שאני משקיע רק בסביבה, ובלחנך כמה ילדים בני 12 שלא מבינים מהחיים שלהם כלום וחושבים שזה מאוד מצחיק לצחוק על חלשים למשל.

אבל אני יודעת שאם העולם היה מורכב רק מאנשים שכל היום עושים דברים רק לטובתם הוא היה נראה באמת חרא.

אבל זה באמת קשה כשאת הטוב בזה אני לא רואה, כשאת הדבר הטוב בלהשקיע ב40 ילדים אני לא מקבלת.

וזה באמת מבאס אחרי מסיבה שהשקעתי בלהכין אותה, והחלצתי את עצמי ואת כל העולם, לשמוע "עזבו, בואו נלך לצופים, יש שם עכשיו מסיבה לכיתות ה". זה באמת לא נותן חשק להמשיך להשקיע.

באמת בא לי להפסיק להדריך, להפסיק להיות בתנועה, לפרוש מהכל. להתחיל לעשות ספורט, להפגש עם חברים כל יום, להתחיל למלא את הארון.....

אולי בכלל לעבור לצופים. הרבה יותר קל שם.

אבל זה בחיים לא יקרה, כי אני יודעת שהצופים לא יותר טובים, והיו לי שנתיים לדעת את זה מקרוב.

אבל זה כל כך מרגיש ככה לפעמים... לפעמים אני כל כך רוצה להפסיק הכל. את כל מה שלא מצליח לי. פשוט לישון. לישון ולא להתעורר. לא למות. פשוט להמשיך לישון. לנוח. בשקט. בלי להיות חשופה כל הזמן לחרא. בלי להכשל במבחנים ובמטרות. לשכוח מהכל ופשוט לישון.

לישון.