סיפור

פרק 2:

אני:"לא, תגיד להם שאני לא רוצה להשאר איתם, תתרגם להם עכשיו" צעקתי לשומר בעצבנות, הוא הסתובב וחזר אחורה ואמר להם משהו בגרמנית. סימון ענתה לו משהו והמשיכה להסתכל עלי במבט המפחיד הזה שלה.

שומר:"גברת סימון אומרת שזה בסדר ושאת תתרגלי למצב הזה. עכשיו היא רוצה שתעלי לחדר שלך שנמצא בקומה השנייה מימינה החדר האחרון, היא עיצבה את החדר בטעם שלך כמו שהיא ביררה שאת אוהבת. בעוד שעתיים תרדי למטה אתן תלכו ביחד לקניות" הסביר לי השומר והלך.

התייאשתי, הסתכלתי על סימון במבט מבולבל. טום יצא מהמטבח אחרי שאכל כמעט את כולו והתקרב עלינו.

הוא אמר משהו לסימון, סימון חייכה, והתחילה להשוות אותי אם טום ולחבק אותי שוב. זה ממש עצבן אותי, דחפתי אותה קלות ועליתי במהירות לחדר שהשומר הסביר לי. "ואו!" מלמלתי כשנכנסתי לחדר.

זה היה חדר גדול ומפואר, הייתה בו מיטה גדולה, ארון בגדים שנכנס בתוך הקיר ולא תופס בכלל מקום בחדר, תופים בפינה, גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית ליד, מגבר גדול, שולחן כתיבה ומחשב. היה חלון ענקי ודרכו היה אפשר לצאת למרפסת שדרכה היה אפשר לראות את החצר של הבית שבו הייתה בריכה דיי גדולה. התלהבתי מהחדר,אך כשנזכרתי במשפחתי שנשארה בישראל נכנסתי שוב לדיכאון. לקחתי גיטרה אקוסטית והתיישבתי על המיטה הנוחה והתחלתי לנגן. כמה דמעות זלגו לי מהעיניים. הנחתי את הגיטרה על המיטה, התקדמתי לעבר המזוודות, פתחתי אחת מהן והוצאתי משם את התמונה שלי ושל משפחתי ביחד, הסתכלתי כמה שניות על התמונה, קירבתי ללב את התמונה לאחר מכן הנחתי על המדף. הוצאתי מאותה המזוודה את הפוסטר הענקי של טוקיו הוטל, הסתכלתי כמה שניות על הפוסטר ואז התחלתי לקרוע אותו לחתכים קטנים.

"אהמאהמ" שמעתי שיעול מכיוון הדלת. הסתובבתי, ראיתי את טום וביל עומדים ליד הדלת.

הם שאלו משהו בגרמנית אך כמובן שלא הבנתי. נמאס לי מזה שהם הסתכלו עליי ודיברו ביניהם,התקדמתי לעברם וטרקתי להם את הדלת  בפרצוף."WTF" שמעתי את ביל אומר אך לא התייחסתי.

מצאתי טלפון אצלי בחדר,לקחתי והתחלתי לחייג "פאק, אני לא יודעת את הקוד של המדינה..תמיד ידעתי שצריך לזכור את זה מתישהו". מלמלתי ונזרקתי על המיטה בכבדות,התחלתי לעצום עיניים אך לפתע נשמעה דפיקה בדלת. קמתי מהמיטה והתקדמתי לעבר הדלת, פתחתי ומולי עמדה סימון מחייכת ולידה השומר שמדבר עברית.

שומר:"אז ככה,מעכשיו אני אהיה המתרגם האישי שלך,קוראים לי ג'ון,אבל את יכולה לקרוא לי ג'ו, בעוד 15 דק' את צריכה לצאת אם סימון לקניות אז תתחילי להתארגן,ובינינו,מחכה לך שופינג אמיתי,תסמכי עליי" הוא הודיע לי בחיוך,דווקא עכשיו הוא נראה לי הרבה יותר נחמד. סגרתי את הדלת והתחלתי לחפש בגדים במזוודה. 'פאק, איזה בלגן יש לי במזוודה' חשבתי לעצמי. פתאום נשמעה עוד דפיקה,רצתי לעבר הדלת לפתוח וראיתי שוב את ג'ו אך עכשיו בלי סימון.

ג'ו:"אהמ, שכחתי להגיד לך שהארון שלך מלא בבגדים ככה שאת יכולה לקחת משם" הוא אמר בחיוך מיובש..דווקא בהתחלה הוא לא היה נראה לי כמו אחד ששוכח דברים,הוא נראה לי מאוד קשוח.

אני:"אם הארון שלי מלא בגדים אז למה אני צריכה עכשיו לעשות שופינג? לא שיש לי בעיה כמובן" גיכחתי

ג'ו"אז זהו שתצטרכי להתרגל לזה, כמעט כל יום יהיה לך שופינג" הוא אמר והלך.

'מאגניייב' חשבתי לעצמי,חייכתי וסגרתי את הדלת.

פתחתי את הארון וראיתי שם מלא בגדים יפים,כנראה שיש לה טעם לסימון הזאת.

הוצאתי מהארון סקיני ג'ינס שחור,חגורת ניטים,גופייה לבנה,אולסטאר שחורות. עשיתי פן,שמתי קצת שחור בעיניים,מייקאפ,צמידים יפים שמצאתי באחד המגירות ויצאתי מהחדר. ירדתי למטה וראיתי את ביל יושב על הספה. ראיתי את ג'ו ליד היציאה. לפתע שמעתי את ביל אומר משהו לכיווני.

ג'ו:"הוא אמר שהוא שמח שאהבת את הבגדים שהוא קנה לך" אמר ג'ו

אני:"הוא קנה?" שאלתי מופתעת לגמרי. לפתע סימון באה ויצאנו מהבית. נכנסנו לאוטו. ישבתי ליד החלון ,סימון לידי וג'ו ישב מקדימה ליד הנהג. הגענו לאיזשהו מקום ענקי,יצאנו מהאוטו. התקדמנו לעבר הבניין,ונכנסנו פנימה...