המשוחרר הממורמר

פרולוג - יום שחרורי קרב ובא

הכל התחיל ביום שטוף שמש, ב-25 לנובמבר 2007.

כל אחד מתפלל שביום הזה תהיה שמש. הפנטזיה האולטימטיבית של הוותיק היא להגיע לבסיס ביום חם במיוחד, כשכולם מזיעים במקומות שהוא לא יזיע בהם יותר (עד המילואים), לבוש בכמה שפחות.ולצחוק על כולם. אה ;ולנעול כפכפים. הו, לנעול כפכפים..

אין מה לעשות, הצבא בנוי על קנאה: הצעירים מקנאים בפז"מניקים, הפז"מניקים מקנאים בוותיקים והוותיקים מקנאים במשוחררים. אני לא אשכח את מה שאחד מהחברים שלי אמר לי, עוד בתקופה שלעלות לשמור היה כמו לצחצח שיניים: פעם בבוקר ופעם בערב; הוא אמר לי שהדבר היחיד שמונע ממנו לצאת מהצבא היא הידיעה שיום אחד הוא יהיה מהוותיקים שהסתלבטו על הספה ומדי פעם זרקו אבנים על העמדה כדי לבדוק שאנחנו ערים.

אז היינו מהוותיקים האלה. ולקוראיי הצעירים: צר לי לבאס אתכם, אבל זה לא כיף כמו שזה נראה. האמת, זה לא כיף בכלל. לא בהתחלה, בטח לא באמצע, ואפילו לא בסוף. אז כל הזין לכם.

מצטער, סטיתי. ככה זה כשמסטולים. בכל מקרה, אם יש יום בשירות שנהניתי בו, זה ה-25 לנובמבר 2007. הוא התחיל בטרמפ מפנק ביותר מתל אביב לבסיס (לקוראיי הג'ובניקים: כן, יש בסיסים מחוץ לת"א) עם 3 מחבריי הטובים ביותר בשירות. נסיעה כזאת שאתה צוחק ומחייך בה מההתחלה עד הסוף. אחח, הסוף המתוק.. יום שחרורי קרב ובא.

נחתנו בבסיס האם. איך היתה ההרגשה, אתם שואלים?

הראפר לודאקריס תיאר את זה יפה: "LOOKIN', SMELLIN', FEELIN' LIKE A MILLION BUCKS"

כל אחד נראה, הריח והרגיש מיליון דולר, עם קצת שיער, קצת זקן של משוחררים, לבוש בבגדים הכי יפים שיש לו בארון (בכל זאת, אם כבר מקנאים, שיקנאו כמו

שצריך).

מי שהשתחרר, מבין אותי. זו הפעם הראשונה מאז הבר מצווה שאתה במרכז העניינים. כל העיניים הצעירות והשבוזות של הצעירים שעסוקים בנקיונות ושמירות, וכל העיניים העייפות ואכולות הקנאה של הקצינים (שיישרף כל בה"ד 1) - כולן נשואות אליך. אורגזמה.

נותנים כיף לש"ג. לא נורא אחי, בקרוב אצלך. מתחילים לאסוף מזל"טים כמו חיזבאללונים במחסן של חיל האוויר.

מדהים איך אנשים מתנהגים כמו החבר'ה ששנאת מהשכבה, והיום אתה נתקל בהם בקניון מדי פעם: גם מי שלא הסתדר איתך, בא ללחוץ את היד ולאחל בהצלחה. ממש מחמם את הלב.

תזדיינו כולכם. לא רוצה את המזל טוב של המג"ד ששפט אותי ל-28 ריתוק, ולא את המזל טוב של המש"ק שלישות שניסה לקצר לי את החפש"ש. היום אני חוגג עם מי שאני אוהב באמת. איפה המש"קית חינוך, נדביק לה איזה בוסה...

חזרה לענייננו. עוברים משרד-משרד. שלא נפספס אף הזדמנות לדוג איזה "יא מניאק" מפרגן. אה, וגם צריך חתימות על הטופס טיולים, טוב שנזכרנו.

*עצה לשיפור לצה"ל: כבר קראתם לזה "טופס טיולים", תהיו גברים, צרפו כרטיס טיסה*

מחתימים. קשר, מודיעין, מרפאה. אתה יודע שאתה יותר מדי זמן בצבא, כשאתה כבר לא מכיר את הפרצופים בכל המחלקות האלה. היום שבו הבנתי שאני ותיק, היה היום שבו הסתכלתי מסביב והרגשתי כמו בבדיחה ההיא מאחת המלחמות על זה שהאחרון שבורח שיכבה את האור. כל מי שהכרתי ברח, ונשארנו רק אני וכמה חברים טובים, מחכים שיגיע תורנו.

יאללה, ללוגיסטיקה. כמה ציוד, כוס אמק. מחלקה מקוללת, הלוגיסטיקה הזאת. אם הייתי רוצה שייתנו לי מלא דברים שאני בחיים לא אשתמש בהם, הייתי עובר לאורנג'.

הכל נמצא. נכנסים לישורת האחרונה. הטופס כבר בשלישות, כל הבחורים חובקו, כל הבחורות נושקו. פתאום, בפעם הראשונה בשירות, אני לא לחוץ ללכת. העמדות, המגורים, השק"ם המאולתר - פתאום הכל נראה כל כך ביתי. פתאום אני חושב - ;מה בעצם היה כל כך גרוע. כולה צבא, עברנו, נגמר.

יאללה, החבר'ה רוצים ללכת. זמן להגיד התראות אחרון;להתראות לכל מה שאני זוכר, לכל מה שהרכיב את החיים שלי במשך 3 שנים. להתראות לרס"ר, מסתבר שהוא דווקא גבר. להתראות לסמג"ד, שאיזה לילה תפסתי אותו עושה משהו ומאז הוא דאג שאני לא אסגור דקה מיותרת. שלום לחמ"ליסטית, אני אתקשר אלייך - אל תתקשרי אליי. להתראות לצבא, שלום לחים האמיתיים. WATCH OUT WORLD, HERE I COME!