מה אני אגיד לכם...לא קל....לא פשוט....זה מה שכולם אומרים.
עשרים לשלוש לפנות בוקר אמא שלי מעירה אותי. "התקשרו מהבית חולים שאני אבוא. אני מפחדת ללכת לבד, את יכולה לבוא איתי?" ידעתי שכבר הגיע הסוף. הייתה הרגשה כזאת באויר. אפילו הודעתי בעבודה שכנראה יש סיכוי שאני לא אהיה איזה שבוע מתישהו בקרוב. האמת שאמרתי באותו הערב לזיו (הבוס שלי מהגלידה) והוא שאלה אם ביום חמישי אני אהיה. אמרתי לו שבינתיים כן, אבל אני לא יודעת, בקרוב.
התלבשתי והתארגנתי מהר, ונסענו...אני נהגתי. הגענו לבית חולים, נכנסנו למחלקה ואז לחדר איפה שסבתא שלי שכבה. המיטה לא הייתה שם. אמא שלי מיד התחילה לבכות, והתחילה לשאול איפה היא? המנקה הצביעה על איזה חדר ואמרה שהעבירו אותה לשם. הלכנו לשם...חדר גדול וחשוך, והיו וילונות שהפרידו בין מיטה למיטה...אמא שלי קראה "אמנון, אמנון?" אמנון זה אח שלה, דוד שלי. הוא ענה. התקרבנו, וראינו אותה שוכבת שם במיטה שעומדת בפינת החדר תחת מנורת פלורסנט חזקה. בחיי....כמו בסרטים, כמו איזה ספוטלייט שמעיר נקודה מסויימת על במה ענקית.
היא שכבה שם...נראתה ישנה. מחוברת לכל מיניי דברים, ולמסיכת חמצן.
אמא שלי תפסה את היד שלי עוד מהרגע שהגענו לבית חולים. בדרך כלל אני לא אוהבת שהיא נוגעת בי אבל הייתי חייבת להיות חזקה בשבילה ולהתגבר על אי הנוחות שלי. היא הייתה צריכה אותי יותר מאיי פעם.
איך שאמא שלי ראתה אותה...את אמא שלה, היא שוב התחילה לבכות.
דודה שלי, אשתו של אמנון אמרה שנגיד לה שאנחנו פה....שהיא שומעת אבל אין לה כוח להגיב. אני לא הייתי מסוגלת לדבר. אמא שלי ניסתה להגיד לה שאנחנו שם איתה, אבל גם לא הייתה ממש מסוגלת לדבר. התיישבנו שם, אמא שלי עדיין מחזיקה את היד שלי כאילו היא הייתה איזה חפץ נייד. הסתכלנו על המוניטור במשך עשרים דקות...הדופק עולה, יורד, מפסיק, חוזר...
אמא שלי, דוד שלי ואשתו התוכחו ביינהם מה לעשות? מה להגיד לה?
בסופו של דבר יצא משהו כמו "אמא, אנחנו כאן, אני, אהובה, דניאל ואתי. באנו להיפרד ממך. אנחנו נשתדל להחזיר אותך לנס ציונה". ככה..דוד שלי חזר על זה כמה וכמה פעמים.
בסופו של דבר, אתי אמרה שזה יכול להמשך שעות, ואולי אם נמצא מהחדר יהיה לה קל יותר "לעזוב". היא אמרה "לכו, חכו בחוץ...אנ אשאר איתה פה". באמת יצאנו, אני ואמא שלי....אמנון ואתי נשארו בחדר. אחרי כמה דקות אמנון הצטרף אליינו החוצה, ואז הגיעה עוד איזה דודה רחוקה...
היא נגשה אל החדר, ואז אמנון הצטרף....
דקה אחרי זה אתי באה ואמרה שזהו....שהיא נפטרה....
חזרנו לחדר כדי לראות אותה...אמא שלי בוכה...לא מוכנה להתקרב יותר מידיי...
והיא שם...שוכבת בלי המסכת חמצן עם פה פתוח...ריקה.
שנייה קודם ראיתי אותה עוד נושמת בקושי....עם שער לבן.....תמיד היא הייתה צובעת אותו, ופתאום אחרי תקופה כל כך ארוכה בבית חולים גדל לה כל כך הרבה שער לבן...
והיא שוכבת...לא זזה...מתה...נראת אותו הדבר אבל מתה....הבנתי את זה כל כך טוב באותם רגעים....
בכיתי עוד שנכנסנו בהתחלה כשראיתי אותה שוכבת ככה עם המכונת חמצן....נבהלתי...אף פעם לא ראיתי אותה ככה....
אמא שלי אומרת שהיא חיכתה שאח שלי יבוא לבקר אותה בשביל למות. המתקשרת שלה אמרה לה שזה יקרה השבוע אחרי שדורון יבוא לבקר, וככה זה היה...דורון היה אצלה ביום ראשון. כאילו היא ידעה הכל....שלטה בזה....שלטה באיך ומתי היא תמות. אמא שלי אומרת שהיא ממש הרגישה איך היא אומרת לנו "דיי להתוכח...לכו כבר מכאן...תנו לי למות בשקט".
יצאנו החוצה וישבנו שוב איפה שישבנו קודם, ואמא שלי אומרת לי "דניאל, זהו...אין לי אמא יותר".
ואז באותו יום מאוחר יותר בלוויה...כמה בכיתי...
היו שם איזה מאה איש....לוויה ענקית...
זה התחיל בבית של אמנון (שם אנחנו יושבים את השבעה) האוטו של חברת קדישה בא עם הגופה בפנים, כולם עומדים מסביב והרב מברך....זה הרגיש כמו ההתחלה של הסוף. פתאום אתה מבין למה אתה נכנס...שוק...שוב בכי כמובן...
ואז נסענו (ושוב אני נהגתי) לבית הקברות, ואנשים נכנסו ל"חדר" לראות אותה בפעם האחרונה. אני לא נכנסתי, כי אמא שלי החזיקה אותי כמו בבית חולים....והיא פחדה להיכנס. ואז הוציאו את הגופה החוצה עטופה בבד קטיפה בצבא כחול כהה....
ידעתי שהיא שם בפנים...שוכבת...אפשר היה לראות רק את הצורה של הגוף שלה בערך...
התחלנו להתהלך אל עבר הקבר....אח שלי היה אחד מהגברים שהחזיקו את האלונקה. זה גרם לי עוד יותר לבכות...הייתי גאה בו...
ידעתי שגם סבא שלי קבור איפשהו קרוב, אבל בקבר אחים, אז אי אפשר לקבור אותם ביחד.
סבא שלי נרצח כשאמא שלי הייתה בת 4 עם עוד שני חברים שלו על ידיי פדיונים...והוא קבור איתם...בכלל בחלק הישן של בית הקברות.
בכלל, סבתא שלי גרה ב20 שנה האחרונות בערך בנתניה...אבל היא תמיד הייתה קרובה יותר לנס ציונה...שם היא גרה רוב החיים שלה.
הגענו לבור שבו קברו אותה....לא ראיתי בדיוק מה הולך כי שוב אמא שלי החזיקה אותי רחוק....
הכי היה לי קשה לראות את האחים שלה. אח שלה שלום, כפוף ומסכן. אני אפילו לא יכולה לתאר את העצב שיצא ממנו...כאילו לא מוצא את עצמו בעולם, בבית קברות הזה...לא מבין בכלל...כאילו הוא מיואש לגמרי מהחיים. אחותה הקטנה זהבה בוכה...הייתה איתה כל החיים....הן היו חברות ממש טובות וקרובות...
הקטע הכי קשה היה שלא סיפרו לאחותה הגדולה של סבתא שלי שהיא הולכת ללוויה של אחותה....לא אמרו לה שהיא מתה בכלל. אמרו לה שהיא הולכת לבקר אותה בבית חולים. רק אצל דוד שלי לפני הלוויה סיפרו לה. היא התחילה לצרוח ולבכות "שמעה...שמעה! איפה את?" איזה בכי מר..שמעו שיש לו טעם של מוות.
לפני שהכניסו את הגופה היא ניסתה לפתוח את הסדינים שסבתא שלי הייתה עטופה בהם. וכשהכניסו אותה לקבר היא צעקה "שמעה! לאיפה את הולכת?" ככה....בערך מליון פעם....
ועכשיו היא שוכבת שם לבד....בבית קברות....ואני לא אראה אותה יותר בחיים...
אם הייתם רואים אותי עכשיו...איך אני מתחילה לבכות מחדש...
קשה לי לחשוב שהיא שם ואנחנו פה....השארנו אותה שם לבד באדמה....
את שני השירים באים אני מקדישה לסבתא שלי, שושנה (שמעה) רוה, ואני רוצה להגיד לה, סבתא, תודה שאהבת אותי תמיד, עשית בשבילי הכל וסבלת אותי בכל מצב. אני לא אשכח אותך אף פעם, ותמיד אתחרט שלא הייתי איתך מספיק. את חשובה לי...חבל שלא הבנתי את זה קודם...
Nan's Song / by Robbie Williams
You said when youd die that youd walk
with me every day
And Id start to cry and say please dont talk that way
With the blink of an eye the Lord came
and asked you to meet
You went to a better place but He stole you
away from me
And now she lives in heaven
But I know they let her out
To take care of me
Theres a strange kind of light
Caressing me tonight
Pray silence my fear she is near
Bringing heaven down here
I miss your love I miss your touch
But Im feeling you everyday
And I can almost hear you say
"Youve come a long way baby"
And now you live in heaven
But I know they let you out
To take care of me
Theres a strange kind of light
In my bedroom tonight
Pray silence my fear she is near
Bring your heaven down here
You taught me kings and queens
While stroking my hair
In my darkest hour I know you are there
Kneeling down beside me
Whispering my prayer
Yes theres a strange kind of light
Caressing me tonight
Pray silence my fear
She is near
Bringing heaven down here
The next time that we meet
I will bow at her feet
And say wasnt life sweet
Then well prepare
To take heaven down there
In My Life / by The Beatles
There are places I remember
All my life though some have changed
Some forever not for better
Some have gone and some remain
All these places had their moments
With lovers and friends I still can recall
Some are dead and some are living
In my life I've loved them all
But of all these friends and lovers
There is no one compares with you
And these memories lose their meaning
When I think of love as something new
Though I know I'll never lose affection
For people and things that went before
I know I'll often stop and think about them
In my life I love you more
Though I know I'll never lose affection
For people and things that went before
I know I'll often stop and think about them
In my life I love you more
In my life I love you more
בבלוג זה
בכל הבלוגים
