היי...

את עכשיו כבר בבסיס, בטח בסביבות הכיבוי אורות.

לפני איזה שעה התקשרת וסיפרת שאת בוכה. בכיתי איתך...

איך שסיפרת לי שאף פעם לא דיברו איתך ככה, ולא קיבלת יחס כזה, ולא היית צריכה לעשות דברים כאלה....

אני יודעת שקשה לך...וקשה לי שקשה לך, כי אני לא רוצה שיהיה לך רע....

לא מגיע לך שידברו אלייך ככה...אפילו אם זה מפקדים בצבא...

עכשיו את מבינה למה התכוונתי? (למרות שאני בטוחה שהבנת כבר קודם) לאף אחד בעולם לא מגיע יחס כזה!

עכשיו הצבא לקח גם אותך...

והיום ניסיתי להתקשר אלייך ולא יכולתי...לא ענית. לא ציפיתי שתעני, אחרי הכל את בטירונות... אבל כמו ילד קטן שרוצה משהו ועכשיו, אני רציתי לדבר איתך באותו רגע, ולא יכולתי. ועכשיו זה יהיה ככה הרבה זמן...אני ארצה לדבר איתך, ולא תוכלי לדבר..., תדברי איתי 5 דקות ותיהיה חייבת לנתק....אי אפשר יותר להתחמק מההורים ולדבר שעות בטלפון...

אגב, המכתב שלך ריגש אותי מאוד....

היה לי קשה ורע לראות אותך נוסעת מאיתנו באוטובוס בבקום היום...זו אומנם נסיעה של שתי דקות למרחק מטר וחצי, אבל זה כל כך סימבולי....

כן...ממש רע לי...אני יודעת שהתגובה שלי מוגזמת, אבל אני מרגישה שעכשיו אין לי עם מי לדבר כשאני צריכה...