רון פתח את העיניים.הוא הרגיש כאילו הוא ישן כבר 4 ימים,אבל האמת שהוא ישן הרבה יותר מזה.

כבר שבועיים שחיכו שם,במוסד לחולי נפש על שם אמיל קרפלין,לרגע הזה.בו הוא ייפתח את העיניים,ויסתכל בתמיהה.לא יבין איפה הוא,למה הוא שם,איך הוא הגיע.

המכשירים צפצפו בקול צורם עם פתיחת העין.האחות עברה ליד החדר,בודקת כל שעה מה שלומו.היא עמדה מאחורי החלון,הסתכלה עליו,על אותם הפנים החושבות האלה.

הוא חשב כל כך חזק,ניסה להבין איך הוא הגיע למקום הזה.הוא הסתכל על הקירות המפוררים בעלי גוון הכחול-תכלת,על החלון עם הזכוכית השבורה והסורגים הכפולים,על הקנקן הלבן שעמד שם,כל כך תמים,עם פרח אדום אחד ויחיד בתוכו,על שולחן אפור קודר עם רגלי מתכת.הרצפה הייתה עשויה מסוג של פלסטיק אפור משופשף.הדלת הייתה לבנה,ולידה חלון.מאחורי החלון,דמות עם הבעה חשודה במקצת מסתכלת עליו.רון הלך לדלת,ניסה לפתוח בכל כוחו.הוא בעט,התנגש,נכנס בדלת בכל הכוח,אבל כלום לא עזר.מבטו הכועס הצטלב לכיוון עיניה של האישה,שכעת נראו כל כך מרחמות עליו,כאילו הן יודעות מה הוא עובר.

הוא נתן מכה חזקה בשני אגרופיו על החלון,כאילו צורח עליה בפה סגור.הפלסטיק דמוי הזכוכית שממנו הורכב החלון רעד כל כך,שהיה נדמה שכאילו מראים את תהליך שבירתו בהילוך איטי.

הוא הסתובב,כולו זועם.נשכב על המיטה בעיניים פתוחות,ובפעם הראשונה בזמן האחרון היה ער,ופשוט לא חשב.כאילו כל המחשבות התנקו מעצמן.הוא פשוט שכב,והסתכל על התקרה.בוהה.כך המשיך לבהות,ולבהות,במשך שעה שלמה.כעבור שעה,שמע את סיבוב המפתח בדלת,אותו הרעש הצלול האחרון ששמע לפני שנכנס לתרדמת הזאת."רון סיני?" שאל אותו קול מבוגר ומזמין,כמו של סבא טוב או מורה לחיים.רון הרים את הראש,עדיין,עם אותו המבט הכעוס על הפנים שלו.הוא לא דיבר,אך פניו אמרו את מה שהוא רצה להגיד,בעזרת המבט השואל שלו,שרק צעק "מה אתה רוצה עכשיו?"."אני איציק קמחי.אני עובד כאן כפסיכיאטר מאבחן.אתה יודע למה אתה כאן?" שאל אותו האיש הזה,בעל החזות המלומדת אך צעירה,השילוב של קרחת יזומה עם משקפיים שחורות מרובעות וזיפים קצרים מהגילוח של אתמול.

"היה עוזר אם הייתי יודע איפה זה כאן" ענה לו רון תוך כדי שהוא שוכב."קוראים לזה בית החולים לתשושי נפש על שם אמיל קרפלין.זה נמצא בפתח תקווה,לא כל כך רחוק מהבית שלך" ניסה הד''ר להחזיר אותו קצת למציאות."אתה כאן כי ניסית להתאבד.זוכר?"."אה,לא הצליח?" ניסה קצת רון להעלות בו גיחוך.והוא הצליח.איציק הפנה את הראש שלו לצד וחייך חיוך קטן."איך יוצאים?" שאל אותו רון כשהוא הרים את הראש.ואז,בפעם הראשונה בכל השיחה,הישיר איציק את מבטו לתוך עינו של רון."תלוי בשיתוף פעולה שלך איתנו.סך הכל,אתה כאן כדי להישאר חי".רון הוריד מבט לרצפה,ושתק."עכשיו תקשיב,זה מה שייקרה.אני יחזור עוד חצי שעה,ויעביר אותך הסתכלות,בעיקרון לבדוק את המצב הנפשי שלך.משם כבר נראה מה עושים.יכול להיות שאפילו תשוחרר.עד אז,אני באמת צריך שתישאר בחדר,ובשביל זה ננעל אותך.זה בסדר מבחינתך?"."כאילו יש לי ברירה.." השיב לו רון עם המבט לרצפה,בטון מאוכזב.

רון עבר את ההסתכלות,וניסה להישמע הכי שפוי שאפשר.והאמת,שכך הוא נשמע.

ד''ר קמחי יצא מהחדר עם חיוך,בתקווה שהוא עזר לילד לצאת מהמקום שבעיניו היה המקום הכי גרוע לאנשים כמוהו.מאחורי החלון,ראה רון את ד''ר קמחי מתווכח עם הרופא האחראי.

מחוץ לחלון,איציק נדהם.המערכת כאילו התעקשה להחזיק את רון."אני אפנה על זה למפקחים,שתדע לך" אמר בכעס ד''ר איציק לרופא האחראי."אתה תקבל את אותה התשובה.אתה פשוט לא מבין את זה? ההורים שלו לא רוצים אותם בבית.הבית נבדק,הם נבדקו.אין שם סביבה בנויה להתאבדות" ובכעס קטע אותו איציק:"איזה סביבה צריך?! הילד שפוי לחלוטין.ההורים יכולים לדעת מה עובר לו בראש? אף מפקח נורמאלי  לא יסכים לזה"."אנחנו נראה.בינתיים,תרשום שאני העברתי אותו אבחון,והוא חולה בארוטומניה".נחיריו של ד''ר קמחי קדחו מאש.הוא זרק את התיקייה של רון לכיוון החלון של החדר הנגדי בו שהה צליין רוסי,חולה קשה בסינדרום ירושלים שהסתבך בקטטה עם עשרות חרדים בדרכם לכותל כשישב על ברכיו בכניסה לכותל,הסתכל לשמיים וצעק שהוא המשיח.

אסף לא שמע כלום מהשיחה.הוא ישב ביב' רק ראה את הדפים מהתיקייה מתעופפים,ויכל להרגיש שקרה משהו שיכול להכתיב את גורלו.הקירות היו מבודדים,ושום רעש לא נכנס לחדר.היה שם השקט האמיתי הראשון שהוא באמת שמע.לא ציוץ ציפורים,לא צפירת האוטובוס לנהג המונית שחוסם אותו.פשוט,שקט.

אסף התחיל סוף סוף לחשוב,איך לצאת מפה.החדר עצמו נעול,אז הדלת לא באה החשבון.החלון היה בלתי פריץ בעליל,בעל שני סורגים,זכוכית כפולה שעברה קלסטרופוב שאובחן כסכיזופרן והחליט לצאת בכל מצב,אך לא הצליח.פתחי האוורור כל כך קטנים וגבוהים כך שפסל את האפשרות הזאת על הסף."הדרך הנורמאלית היחידה היא הדלת,אבל כנראה שהמנעול כאן כפול",חשב.הוא ירד מהמיטה.הוא נתן מכה על הקיר עם אגרופיו,ודמעה ירדה על לחיו.הוא החל לשבת,לאט לאט,כאילו קורס.

ד''ר קמחי נכנס אליו אחרי שנרגע קצת והסביר לו את המצב.המצב הכעוס חזר לפניו של רון,שלא זז מהפינה בה ישב עם הראש בין ברכיו.ד''ר קמחי ניסה לגעת בכתפו,אך הוא היה קר מדי למגע אנושי כעת.הוא הרביץ על הרצפה,והרביץ,והרביץ בכל כוחו עד שפלט זעקה עצבנית."אתה רוצה לעזור לי?" שאל רון את הד''ר בטון חסר תקווה."ברור,יותר מכולם.אפילו מהם" ענה לו הד''ר,ופלט מעין צחוק מאולץ,כמו גיחוך בודד שניסה באופן פתטי להפוך את השיחה לפחות עצובה."היום.עוד שעתיים.תבוא,תבקש לראות אותי בדחיפות.תישאר כאן חצי שעה,תצא,תשאיר את הדלת פתוחה"."אתה יודע שאני לא יכול לעשות דבר כזה" ענה לו ד''ר קמחי."כן,בטח.כי אתה רק בורג קטן במערכת.אתה יודע שאחרי דברים כאלה המקום ראוי להיסגר.אני בטוח שאף אחד לא יאשים אותך" אמר רון לד''ר,בחוסר אמון מוחלט בכל גוף אנושי אחר."אל תהיה כל כך מיואש.אני פונה למפקחים.לברגים הכי גבוהים שאפשר.אם צריך,הסיפור שלך ייכנס לעיתון,אתה יודע איזה כותרת זה יעשה!" ניסה הד''ר לעודד את רון."ובינתיים,אני אהיה כלוא כאן.לא מוכן.את זה אתה תעשה מכאן בזמן שאני אברח מכל המקום המגעיל הזה" ענה לו רון בטון מאשים."אולי תיתן לי לנסות?" ביקש הד''ר,רק עוד הזדמנות אחת.רון שתק.אחרי דקה של שתיקה,ד''ר קמחי קם מהמיטה וצעד באיטיות החוצה,כאילו מצפה לשמוע "עצור!".אך מילה זו לא נשמעה.בחדר נשמעו רק צעדיו של הד''ר,פתיחת הדלת,וסגירתה.מיד אחרי שהד''ר יצא מהחדר,נשמע הצפצוף שמאשר שהחדר נעול.אם הדלת נשארת פתוחה,שום דבר לא מצפצף,וזה משהו שרון עלה עליו.

בלילה,רון ישב בישיבה מזרחית על המיטה.הוא כבר הרגיש שהוא התרגל למקום המגעיל הזה.הוא מכיר את האחות,את הצליין שמתפלל מולו 10 פעמים ביום ובשאר היום חורט,או לפחות מדמיין שהוא חורט דברים על החלון שמשקיף על המסדרון בצבע האפור-תכלת הקר הזה.האורות כבר היו מעומעמים.לפתע,נדלקו האורות באופן מלא.זעקה של אישה בוגרת נשמעה בסוף המסדרון.היא הייתה בטוחה שזוהי ביתה,הנרקומנית שהוסגרה למשטרה על ידיה,ומגיעה עם חבריה סוחרי הסמים ומלווי השוק האפור לחתוך אותה אצבע-אצבע.כל כך הרבה סיפורים כואבים היו רק בקומה הזאת,קומת הבידוד.בקומה שלמטה,מחלקת הטיפול הפסיכיאטרי לא היה זכר למה שקורה בקומה למעלה,חוץ מהרעשים.אין זכר לצליין שבטוח שהוא המשיח,אין זכר לאותה אישה פרנואידית שהבת המתה שלה הרסה לה את החיים.לקומה שלמטה,הגיעו אלו שהייתה להם סביבה תומכת,או שיצאו מהקומה שלמעלה עם משפחה אומנת,הורים תומכים,חברים שמוכנים להקריב.

הדלת נפתחה.ד''ר קמחי נכנס לחדר,בפנים עצבניות ותיק על כתפו."קח,יש לך כאן בגדים,תלבש אותם מתחת החלוק,תוריד את החלוק בחדר ניקיון של קומה 2,הוא פתוח.אל תשאל שאלות,עכשיו תקשיב.תעשה את התוכנית שלך,תברח הכי רחוק שאתה יכול,תדאג שאף אחד לא ייראה אותך אלא אם אתה רוצה להיות מבוקש במשטרה.מבחינת המדינה אתה חולה נפש.תזכור-טוב:אסור שייראו אותך,ברור!?" תדרך אותו הד''ר."ברור" ענה בהחלטיות רון,מוכן לצאת לדרך.

וכאן מתחיל הסיפור האמיתי.אחרי שד''ר קמחי השאיר את הדלת חצי פתוחה,רון יצא.בהתחלה הוא הלך בשקט,כפוף.כל המוסד היה ער בשעה הזאת,אנשים צרחו.רון שמע את המעלית נפתחת שנייה לפני שהגיע לחדר המדרגות,והחליט לרוץ.הוא פתח בפזיזות את הדלת וסגר אותה במהירות,נזהר לא לטרוק ולעשות רעש מיותר.בקומה 2 שרר חושך מוחלט.הוא נכנס לחדר כלשהו שהיה פתוח,אפילו לא חדר הניקיון,החדר של ד''ר לוז,הפסיכולוג שרושם את השחרורים מקומה 4,הקומה הטיפולית בה שהה רון.עבודה קשה לא הייתה לו,לא היו הרבה מקרים של שחרורים מהקומה הזאת.רון החליף את החלוק ויצא מהבניין דרך פיר הזבל.הוא קפץ מהפח הגדול ומלא הניירות והשאיר את התיק הקרוע שהביא לו ד''ר קמחי קבור בתוך הפח ביחד עם החלוק שקיווה לא לראות יותר.הוא עבר ליד הבית שלו.הבית היה שקט וחשוך.הוא נכנס מהחלון אל חדרו לשעבר,חיפש את הארון שלו.את המיטה.כלום.החדר היה ריק,הבגדים שלו על הרצפה.הוא הפך את ערימת הבגדים,ומצא בתוכה את התרמיל,אותו התרמיל שהכין לפני הבריחה.הוא לקח אותו ויצא מהחלון,והשאיר חלון פתוח.הכלב של השכנים ראה אותו נכנס,ובאותו הזמן שרון היה בחדר הוא נבח בכל כוחו,מעיר את כל השכונה.אימו של רון הספיקה רק לראות ילד,מתאים לתיאור של הבן שלה,ההוא שהיא כבר לא רוצה להכיר בו כבן שלה,בורח עם התרמיל על גבו,מנסה לרוץ אז לא מצליח וכאילו צולע לכמה שניות,ומיד אחר כך מתחיל בהליכה מהירה.

רון הגיע לגן השעשועים בו שיחק ברוב ילדותו.אור כתום עמום האיר את הפארק בתאורה אפלה.שאריות הנרגילה שהי''ב היו מעשנים בפארק הזה כל יום היו על הרצפה ליד המגלשה.רון התיישב על המגלשה,פתח את התא שבו הייתה הגרב עם הכסף.הוא הופך את התא,דוחף את ידו הכי עמוק שהוא יכול.בינגו,הגרב שם.שום דבר לא יכול לעצור אותו עכשיו.הוא התחיל ללכת לכיוון המרכזית.קנה כרטיס לאוטובוס לאילת.הוא ישב בתחנה.עוד חצי שעה ייצא האוטובוס,מה שאומר שיש לו רק רבע שעה לעלייה,וכנראה שמחר בשעה הזאת הוא כבר יהיה במקום הזה,שהוא כל כך רצה להגיע אליו.השעה כבר הייתה 1 בלילה,והוא הופיע במהדורת החדשות.עוד הופיע במהדורה,ד''ר קמחי.רון הוריד את הראש,הוא היה האדם היחידי במרכזית בשעה הזאת.איש המודיעין ישב ודיבר בטלפון כאילו הוא יצא להפסקה.המנקה האתיופי של התחנה הלך מאחוריו בצעדים גדולים,רוצה כבר לראות את משפחתו אחרי שעבד כל הלילה.

"אוקיי,התכנית הקודמת נכשלה.אני הולך עכשיו בלי שום תכנית,בלי מטרה" חשב לעצמו.הוא החליט לנצל את הזמן שנשאר בהכנת תיק קטן יותר,והשארת התרמיל בלוקר בשירותים שנשאר פתוח.הגיע הזמן,המודיעין קרא את הקריאה האחרונה שלו להיום.כן כן,האוטובוס לאילת יוצא.

הוא עלה על האוטובוס,עם תיק אחד ובו הדולרים שהמיר יום לפני הניסיון,הדרכון שעשו לו לפני 4 חודשים בשביל הסאמר סקול שהוא לא נשלח אליו בסוף,בגלל שלא הביא את הציונים הרצויים בתעודה,שני סטים של בגדים,טלכרט חו''ל ומחברת.

כשהוא שילם על הכרטיס,הוא לא יצר קשר עין עם הנהג העייף שלא הבחין בו בכלל.הוא הסתכל על הנוף של הנגב,חשב אם הוא ייראה אותו בכלל.תכנן את המהלכים שלו מעכשיו,וכרגיל,החמיר עם עצמו."אסור לי לפשל שוב",חשב."חור אחד כבר נפרץ.איך הוא עומד לגדול? מתי? אתה חייב לחשוב,מפגר.זה הזמן.תאמץ את המוח,כמו שלא אימצת אותו בחיים.תחשוב,גאדמט תחשוב!!".במהדורה של 5 בבוקר עשו עליו כבר סיקור מורחב,חולה הנפש שברח ונראה לאחרונה משוטט חופשי ברחובות פתח תקווה.הם אמרו שיש לו ארוטומניה,והוא בטוח שיעל בר זוהר והוא אוהבים.אמו דאגה לספק לחברת החדשות פוסטרים שלה שהיא מצאה במגירה,בקופסה עם מכתבים שהוא כתב לה ואף פעם לא שלח.אביו לא התבלט,רק ישב בפנים כעוסות ובהה במצלמה.אך רון לא ראה את כל הדברים האלו.הוא רק שמע את הניצב מספר על הד''ר שעזר לו לצאת.את אימו מזייפת בכי.וזהו.משם,החדשות עברו כאילו כלום לא קרה להתקפת הקסאמים שהייתה הלילה בקיבוצי הנגב,ועל הקסאם שנפל בחדר הילד שישן אצל דודו בתל אביב.

האוטובוס נכנס לעיר אילת,רון ירד תחנה אחת לפני התחנה המרכזית.משם הוא כבר לקח מונית לגבול עם מצרים,ירד 40 מטר לפני האזור הישראלי של הגבול,והחל ללכת.

-המשך יבוא-