האוטובוס נכנס לעיר אילת,רון ירד תחנה אחת לפני התחנה המרכזית.משם הוא כבר לקח מונית לגבול עם מצרים,ירד 40 מטר לפני האזור הישראלי של הגבול,והתחיל ללכת.

הוא הוציא את הדרכון,את הכסף,והעלה חיוך על הפנים.הכל כדי להיראות נורמאלי.

"ילד,מה אתה מחפש?" שאל האיש במסוף."לא מחפש,אחי,הוא בסיני וסוף סוף אמא הרשתה לי לנסוע אליו,לחושה שלו.איפה זה השאטלים לנואיבה?" שאל רון בהתרגשות מדומה.

"מה אתה ממהר?" ענה לו ביובש הפקיד."דרכון ודמי מעבר" אמר הפקיד,בלי אפילו להסתכל לרון בעיניים.

רון הביא לו דרכון,ובשביל שהמשחק יהיה מושלם,הוא היה צריך לשחק אותה כאילו הוא לא מבין."כמה זה יוצא,הדמי מעבר?"."70 שקל,יש לך?" שאל הפקיד והרים קלות את מבטו ממסך המחשב.הפקיד חתם,החתים את הדרכון ונתן לו את האישורים המתאימים,כל זאת אחרי שרון שילם לו.בצד המצרי קיבל רון מבטים קצת יותר חשודים,אבל אף חוק לא אפשר להם לעצור אותו.

הוא הגיע,הוא במקום שעליו הוא כל כך חלם.הוא נכנס לבואן שהסיע אותו לנואיבה,ואחרי 5 שעות נסיעה,הוא התחיל ללכת לכיוון החושה "איברהימ'ס פלייס".

המדבר כנראה עשה לו טוב.ההליכה לצד הדרך,משמאלו גדרות המקיפות את מתחמי החושות של נואיבה,לימינו דיונה צהבהבה אשר השמש לא השאירה בה נקודת צל אחת בשעת צהרים זאת,שיפרה את מצב רוחו.לרגע הוא כבר לא החמיר עם עצמו,לא חשב יותר מדי,בדיוק כמו בבית החולים.הדאגות קצת ירדו לו מהראש,והוא לא ידע אם זה טוב או רע.התחושה הזאת,האופוריה שהסתובבה לו בראש,ההלם שהמוח קיבל מכל הדברים שעברו עליו ומכל המחשבות שהוא חשב,כל הדברים האלה גרמו לו לחייך חצי-חיוך מטופש וחסר סיבה.

חצי שעה של הליכה בקצב נורמלי הביאה אותו לחוף המגודר בקני סוכר דקים.הוא נכנס למתחם דרך הפער בין שורות קני הסוכר,מה שכנראה שימש שער למתחם.מולו עמדו 5 סוכות מסכך צהוב ושזוף,ביניהן מגיחה חבורת גלים בצבע תכלת-טורקיז ומתנפצת בקלות על החול הגס שנמצא בחוף.משמאל עמד מבנה בטון עם גגון חציר שהטיל צל על 4 שולחנות פיקניק מבטון וחלון כמו של מסעדה.משמאל לבניין עמדה מונית צהובה,מתחת שלט קטן בו רשום Office עם חץ שמפנה ישר וימינה.רון עבר ליד המונית וראה את הנהג יושן על הספסל האחורי.הוא המשיך לכיוון המשרד.הוא נשען על דלת המשרד,חייך ואמר "אבי?".

האיש הלבן עטור הגלבייה והכאפיה הסתובב,על פניו מבט חשדני.כבר שנים שלא קראו לו בשם הזה,עוד מאז שעזב את ישראל.מול רון עמד מי שלימים היה אחיו הגדול,ביקו.אבי לא צפה את הביקור הזה.רון סיפר לו את כל הסיפור במייל,עוד בשלושת ימי ההכנה למבצע המתוחכם שניסה לארגן.אבי קם ונתן לרון חיבוק ענק,כזה שהוא לא נתן כבר הרבה זמן.בכלל,אבי לא חיבק אנשים כבר המון זמן.

הוא ניסה להרחיק מהמקום ישראלים,והחושה שלו פנתה יותר לכיוון הקהל הצעיר והרוחני של גרמניה ואנגליה,מה שהסביר כנראה את הדגל השחור שעוטר בציור של סימן "פיס" בסגנון היפי-צבעוני אשר התנוסס על גג המסעדה לצד דגל מצרים המתנפנף ברוח.והחושות,היו מלאות,מפוצצות עד אפס מקום.לאבי היה שם של מארח מוצלח,והחושות הציעו מגוון אטרקציות אקסטרים וגם אביזרים רוחניים כגון יוגה ומדיטציות.מאותו היום בו קיבל את המייל,שמר חושה אחת פנויה ומאובזרת בכל הדברים הכי נוחים שאפשר.דווקא היום,לאחר שקם,חשב להחזיר אותה למצבה הקודם,שכן הלקוח המיועד לה כנראה ולא יגיע בחיים.

הוא ישב עם רון בחושה,שאל אותו טיפה על מה שקורה בארץ,איך ההורים הגיבו וכו'.הם ישבו שם שעתיים ולא הפסיקו לדבר,בעוד נהג המונית הסודני ניהל את המקום.

אבי היה ילד טוב.אח טוב,בן טוב,הכל טוב.תמיד היה מסתובב עם חברים,הוציא בגרות מצטיינת,היה קומונר של סניף הצופים המקומי.הכל היה טוב,עד שהוא התגייס לצנחנים.הוא רק חשב על איך לעלות דרגות,ונהפך למ''פ.הוא הוצב בלבנון,ראה את הדברים שלאף אחד אסור לראות,שלושת חבריו הטובים נהרגו מול עיניו.אחרי שקיבל הלם קרב,רצה אבי לעזוב את הצבא.הוא התחיל לריב עם הוריו,שתמיד ציפו ממנו ל100% שלמות,וכך ברח עם חסכונותיו מהבית לסיני,בנה שם חושה ופרסם את עצמו בהצלחה.בעקבות המקרה,האם החליטה להחמיר יותר עם ילדה הקטן,רון,כדי שלא ייקרה עוד דבר כזה.וכך הם נשאבו למעגלי ריבים שהחלו בגיל 7,לבריחה הראשונה שלו מהבית בגיל 10 שהסתיימה כעבור יומיים,ולאשפוז שלו בבית החולים לחולי נפש בגיל 15.

שניהם,פליטי הורים גרועים,ישבו ודיברו כמעט יום שלם.על המצב,על המניעים,על הכל.רון החליט לדחות את התכנית ולעזור לאחיו בניהול החושה.אבל,עד שהוא יתחיל,רון ביקש שבוע חופש אחד.הוא ניצל את המדיטציות המוסלמיות של המורה לאסלאם,הפליט אשר ברח מסודאן.הוא הצטרף לשיעור היוגה של האישה הסעודית שנמאס לה מהדיכוי אשר סובלות הנשים בארצה,ומצאה מחסה בחושה של אבי,מקום בו תוכל להוריד את הרעלה לתמיד.הוא צלל עם מדריך הצלילה הערבי שביתו נשרף כי מאס בשחיתות של המערכת המצרית,והפיל איתו 3 שוטרים מושחתים אשר יושבים היום בכלא המצרי.אבל הדבר שרון הכי אהב באותו השבוע,הוא הניצול של הכישרון היחיד שיצא לו מבית החולים-הפסקת המחשבה.הוא פשוט דמיין מספריים חותכות חוט,והפסיק לחשוב.כך הוא ישב יום אחד על החוף,במשך שעה או שעתיים.מסביבו התיירים הרעישו,רקדו במים,שמחו ואהבו,והוא פשוט שכב על החול באמצע,על האדמה הרטובה,בנקודה האחרונה שאליה יכלו להגיע הגלים,עצם עיניים,חייך והפסיק לחשוב.