כינוי:
RooSter בן: 32 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2007
Are you going to the bomb or not?
^^ ציטוט לא הגיוני מבחינתי,מהשיר פוראבר יאנג.
בתאכלס,השביתה הזאת מוציאה ממני דברים אחרים,שלא היו לפני כן. נכון שהשעות נוספות עם עידן על הרומא-טוטאל וור לא עוזרות לזה ממש,אבל אני מרגיש..פילוסופי כזה,סקרן יותר,ממש כמו שהייתי לפני 4-5 שנים,לפני ההתדרדרות ביחסים עם ההורים,שעד אז היו נורמליים פלוס מינוס. לפני כל המחשבות על למות,ועל לחתוך,ועל לברוח. הכל היה באמת פשוט יותר,להגיד שהדאגות הכי גדולות שלי היו על מבחנים אני לא יכול,כי באותה תקופה לא ידעתי את לוח הכפל ותיעבתי את המורים שלי על שהם לא עושים איתי משהו. הייתי קורא המון באותה תקופה. לא ספרים גדולים,ספרים קטנים. כוח המוח,מנהרת הזמן,דברים כאלה. הייתי גומר ספר ביום-יומיים,ממהר לשלוח את אמא שלי לספרייה בשביל שמחר אני יוכל לקרוא על שני הילדים שזוחלים במנהרה ונופלים במבצע נחשון או בשבת השחורה. ואיפשהו זה נגמר. היה לוקח לי יותר זמן לקרוא את הספרים,התעייפתי. נמאס לי גם להיות ההוא,הילד החכם שלא יודע לוח הכפל,שסיפר לכולם שהוא כלכך שונא את עצמו על זה. הילד שהאשימו אותו ששלח מכתב אהבה עם משפטים בשקל לנופר מואס רק בגלל הכתב המכוער והלא מובן שהיה למטה.
אז,התחלתי להיות בד-בוי. להחזיר לזקן,להשתיק אותו. לנסות דברים,לאהוב אלכוהול,לאבד אכפתיות מרגשות ומאנשים. להשתלב עם הנאו-ערסים של חטיבה א',לריב איתם מכות,ולהשלים איתם רק בשביל עוד הערת משמעת שתבוא אחר כך. וזה לא עזר. אז נכון,שהשתלבתי בבום,והכרתי שם כמה אנשים מאוד נחמדים,שעד לפני שנה וחצי חשבו שהכל איתי יופי-טופי,והבעיה הכי גדולה שלי זה טיפה ביטחון עצמי. אבל מהשנה וחצי האלה,משהו התחיל להשתבש. אני חושב שאבא שלי הבין שאני גודל,והחליט להחמיר איתי. ונמאס לי מאלכוהול,ולקום בבוקר עם כאבי ראש. ונמאס לי להיות עם האנשים שניצלו אותי כל כך בשביל שיהיה להם האקר לידם,שייבנה להם אתרי סגידה לפיפא 2007 ויאיים על ערסי צעצוע שחשבו לשלוח פינגים. ונמאס לי לריב מכות,ושהמורים ייסתכלו עליי כמו שהם הסתכלו אז. ונמאס לי לזלזל בסבתא שלי,בת 87 לפי המדינה,אבל נולדה לפי מרוקו ב1910. אני ממש ממש שנאתי את עצמי על זה. שנאתי ברמות של ניסיון התאבדות.
אז התחלתי לצחוק עם סבתא שלי,ולדבר איתה יותר,למרות שהיא בקושי מדברת עברית. אפילו יצאתי מזה עם שפה נוספת,אני כיום דובר 0.9 מרוקאית,ועוד 1% שהוא קשור איכשהו למילים פיפי-קקי (השפה שלהם מורכבת מזה). הפסקתי לענות לאבא שלי,התחלתי להסתובב עם ילדים אחרים ולהפגין לבחוץ חיוכים. זה אומר גם ללכת למש''צים בשביל להכיר אנשים,זה אומר להפסיק לריב מכות,גם אם ייצא לי שם של ילד פחדן. והתחלתי לצחוק גם עם המורים,ולהתאמץ ולהראות להם שהנה,אני יכול.
ועליתי הקבצה במתמטיקה,למרות שני נסיונות כושלים ואלפי שיחות תגבורת עם לאורה,המורה הכי טובה למתמטיקה שבן אדם יכול לבקש לעצמו. והוצאתי ממוצע 93 באנגלית במחצית ב',73 עם ההורדה של הערכת מורה על כמה שינויי-מקצוע לאמא של המורה לאנגלית שממש שנאה אותי (ברמות של הערת משמעת אם אתה לא זז לכיסא שמימין,בבקשה אל תגידו שאני מחפש תירוצים).
ועדיין,לא תופס. כמה שלא תענה לאבא שלך,הוא ימשיך להציק. כמה שלא תשתוק בשיעור אנגלית,היא תמשיך להציק ולהחזיק אותך קצר. כמה שלא תתרחק מאותם ערסים,עדיין תראה אותם במסדרון,והם יזכירו לך שאתה חייב להם טובה מאותו היום שהם נתנו לך הורדה של אישורון,שבכלל אתה הבאת להם אבל איבדת אותה אי שם בהיסטוריה. אז,תשנא את עצמך. לא,לא. אל תוריד את המינון של אלכוהול. כל פעם שרע,תשתה,חופשי,תחשוב על התאבדות,זה רק דיבורים,נכון?
לא. חודשים,חודשיים דיברתי עם זואי. הרסתי לה את החודשיים האלה עם כל האיומי התאבדות שלי. ואז מה בסוף? ניסיון ראשון. 6 שיחות שלא נענו,זה אחרי 10 כדורים. שמה כבר הוצאתי את הסוללה והתחלתי לבלוע יותר ויותר. וזה היה כל כך מעייף,שהמוח העצלני שלי לא בלע מספיק כדורים,והתייאש אחרי הכדור ה20 ומשו. הקאתי הכל. אמא שלי באה בדיוק שהקאתי,לקחה אותי לרופא. הוא לקח אותי לצד כדי שהיא לא תדע,עשה איתי שיחה על אשפוז,ועל להעיף צבא,קורס מש''צים,חברים,חיים. וויתרתי על הכל,הבטחתי שלא יותר. אבל,אין דבר כזה. לא יותר? צריך שני נסינות בשביל להידהם. רק בניסיון השלישי מתחילים לחשוב על להישאר ולסבול,ואת זה יגיד לכם כל אחד שעבר את הכמות הזאת. וזה יכול להימשך 6,7,8 פעמים,עד שהוא ימות. זה יכול לבוא ברציפות,זה יכול לבוא שבוע אחרי,זה יכול לבוא שנה אחרי. עד שהוא לא ימות,הוא לא יוותר,לא משנה כמה הוא חזק או פחדן. אלכוהול פותר הכל,מעיף מחשבות,תחושות. אבל,הוא מסכסך,משכיח דברים,גורם להזיות. ולי,לי זה עלה ביותר מדי. לא יכולתי להקריב יותר מדי,אז הפסקתי עם אלכוהול אחרי הניסיון השני. 3 חודשים לא חתכתי,עד ששבוע לפני הייתה לי התפרצות עצבים. שבוע אחרי זה ניסיתי שוב. ואז זה בא לי,רק אחרי הפעם השלישית,המחשבה של "לא שוב". והפעם הייתה תמיכה של יותר מזואי ושירן. הייתה נירית,הייתה טל,היו כולם. אנשים שהחליטו שהם לא מוותרים עליי,לא משנה מה שאני יעשה.
שלוש ימים של כמו קריז,של מחשבות כבדות. ואז התחלתי לכתוב סיפור. לא משהו רציני,אפילו לא חשבתי שהוא יהיה שווה משהו. על ילד שמנסה למות. מתאשפז,בורח. ההמשך כמה פוסטים אחורה,בסוף ספטמבר. אני לא רוצה להגיד כאן את הסוף של הסיפור,כי אולי אחד מהאנשים שייכנסו לכאן בטעות ובאמת יגיעו עד הקטע הזה בחפירה הזאת באמת יירצה לקרוא,אבל כל מה שאני יכול להגיד זה שמאוד התחברתי לסוף. הרגשתי שזה מצב שגם אני רוצה להגיע אליו. אז,החלטתי להפסיק עם הכל,ולהתלות בכל האנשים שמסביבי. נירית,טל,זואי,שירן. החלטתי לדבר עם היועצת. לא על ההתאבדות,על מעבר לפנימיה,על מה לעשות במקרה שאני יישאר בלי בית.
איכשהו יצאתי מזה. אני לא אוהב את עצמי,ואני לא יאהב. אני עדיין בטוח שאני אידיוט מטומטם,מכוער ברמות,בעל חרדה קבוצתית וקושי בדיבור,עם שריטה קשה בשכל וקושי בשליטה על רמת הווליום. אבל,זה עוזר שהם אומרים שאני לא. ואפילו אם הם לא אומרים,אפילו אם אני מספר להם שאני אוהב פיתה עירקית והם מרגישים צורך לשלוח לי הודעה חזרה,זה עוזר. 3333333>. תודה לכולכם.
מה שאני מנסה להגיד כאן,זה שאני רואה הכל בדרך אחרת עכשיו. חזרתי להתעניין בדברים,לנסות לשנות דברים. להלחם על שלי,לחשוב בגדול. לרצות לאהוב,לרצות שיאהבו אותי. זאת ממש אחלה של תקופה. נראלי שמצאתי נובקאין,אני רק לא רוצה להתמכר,כי מתישהו הוא ייגמר.
השבוע יצא לי לייצג את המש''צים של קרית אתא בהפגנה של משרד החינוך עם ארגון המורים.באמת שהיה לי כיף! זה אחד הדברים שמצאתי שאני אוהב,ועכשיו אני נכנס חזק בקטע הזה של מעורבות פוליטית,התנדבות וכו'.
אני לא חושב שרשמתי על זה בבלוג,אבל נבחרתי למדפ''ר במש''צים של האימפריה הזאת,קרית אתא. עכשיו צריך רק להיכנס חזק במועצת תלמידים,להיכנס חזק בהכל,להתחיל לבנות מעצמי משהו,להכניס לי קצת אקשן לחיים שהוא יותר מלימודים-בית-רומא טוטאל וור.
המצלמה חזרה מתיקון,מה שאומר שאני כבר בדרך לירושלים!
הכל מאגניב.
הכל בא באור חדש.
אני יודע שהאור הזה ייכבה בסוף,
אבל זין על זה עכשיו.
תנו לחיות.
שלו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
