---

התרסקויות.
לא בונים בניין מקל-קר.
הכל יחזור לחיוכים המזויפים,להרגשה המזויפת של "כן,הגעתי ליעד".
והכל,הכל ביחד ייתרסק לך מול הפנים,ויחזור בעוד יומיים,שעתיים,בעוד דקה,שלוש שניות,הנה,המצב רוח שלך יישתפר.
ויהיה לך ביטחון עצמי,ואתה תצליח בהכל,וכולם יאהבו אותך.
אבל אז,עוד שבוע,תחזור להרגשה הזאת,שאתה יודע שאתה מגעיל,שמשהו בך דפוק,שכולך דפוק.
אם זה ככה,אז זה לא טוב,משהו כאן לא עובד.
זיוף זה לא הדבר האמיתי,וזה גם לא מה שזאתה מחפש.
זה לא נקרא טוב,זה נקרא כאילו טוב.
והנה,יגידו לך כמה שאתה כותב יפה,ואיך שהכל יישתפר,ממש בקרוב,"תחשוב טוב,יהיה טוב" וכאלה.
אבל,כמו שכתבת כבר בבלוג אחר,לחשוב טוב זה לא מספיק.אתה לא קוסם.ולך,אישית,אין את האישיות שעושה טוב.
אתה מקרה של אחד למיליון,אתה חולה.
וכמה שלא תכתוב סיפורים ארוכים בכתיבה גאונית,ותשפיע,ותחשוב מצוין ותעשה הכל לפי הספר,וכמה שאנשים באמת יאהבו אותך,אתה בפנים לא תהיה בטוח שהם אוהבים אותך.אולי כי הם לא שם כל הזמן,ונמאס לך ללכת למקומות אחרים בשביל לברוח מהזבל,אתה עייף ורוצה רק לישון,מבחינתך שהזבל יישאר,תסדר אותו מחר.
עכשיו מחר.
ועל הנייר,בכלל אין זבל.אין לך מה לסדר,אז אתה יכול לחייך,לשמוח,לקפוץ,להנות,הכל הפי-הפי-יופי-היי!.

אבל בתאכלס אתה אוגר זבל,מחביא אותו מתחת לשטיח,בונה בניין מפל-קל,העיקר שיהיה טוב,רק שנייה אחת של טוב,זה כל מה שאתה רוצה. אתה נרקומן של הרגשה טובה,ואתה לא חושב מעבר לנקודה שבה כיף לך.
אין מבחינתך רגעים רעים יותר,זהו,הכל בעבר,כבר לא מדברים על זה,עכשיו רק צחוקים.
ואז אתה קם בבוקר,ומוצא לידך את הקופסה הישנה של דופאמין מהימים ההם שהיה לך רע ושוב חושב "למה לא?".
ואז עולות לך הסיבות של "אתה לא תצליח,כי אתה אפס,בהכל,אפילו למות אתה לא מסוגל,אפס,אפס!!!!!!!".
אז לא,אתה לא תמות,אבל אתה רוצה למות,ואתה תמיד רצית,גם כשחייכת וזייפת את החיוך שלך,וגם שהאמנת לזיוף של עצמך.
די,זה לא עובד.תעבור עכשיו לתכנית ב'.
וזה שזרקת את הערבית שקנית בעכו זה לא עוזר,כי כל סרגל מתכת מזכיר לך את ההרגשה של סיפוק מלראות את הדם של עצמך,ומהכאב שאתה עושה לעצמך,ומהדאגה לכולם,שפתאום לכולם אכפת.
וזה שאתה מחייך,ומבטיח לכולם שהתקופה ההיא נגמרה זה טוב והכל,אבל אתה לא יכול להבטיח כלום.
אתה אובדני,אתה אבוד,הכל גמור מבחינתך.
יהיה לך רע,עד שיצילו אותך.
ולמה זה? זה כי אתה דפוק. אתה מטומטם,משהו בך לא בסדר,אתה מקולקל.
הם כבר לא שם.
אין שם אף אחד.
אבל שהם יבואו,הם ינסו לעזור,ומרוב רחמים עליהם אתה תשקר לעצמך,תסביר לעצמך שהנה,הם שם,בשבילך.
אתה יודע שאין זמן שיעזור להעביר את מה שיש.
 מרוב פחד מהתקופה ההיא אתה מסתיר את זה אפילו מעצמך. לא חושב יותר אובדני,לא אסור לי,אעאע,די!
יא,רייט.הם שם,בשבילך.
אבל שם זה לא טוב יותר בשבילך.
אתה רוצה אותם פה.
עד שהם לא יבואו,אתה תבכה ותיילל,בכיין שכמוך.
וזה שהם יבואו,זה מה שיעזור לך?
כי בסוף אתה יודע שהם יילכו,ואתה תישאר לבד,ותיזכר בכמה שהיה לך כיף,וכמה שהרגשת טוב,שהיה לך ממש נחמד.
זהו,
you're fucked up.

זה שאתה לוקח את הדופאמין במינון בינוני,כמו שאתה אמור לקחת,וזה שהסרגל ברזל רק קורץ לך,וזה שאתה מחזיק את עצמך,
זה אומר שהתחזקת.
כל הכבוד על זה,זה אפילו עושה אותך באמת אופטימי.
וזה לא עושה אותך שמח בכלל.