הכל חוזר עכשיו.

זה מתחיל בירידה של הבסדר ל"יהיה טוב",וכל מה שמתלווה לזה. העבודה הקשה בהרמה עצמית,כל האנשים שמנסים לבנות לי ביטחון וגם היצירתיות,החזרה של הכאב וההוצאה שלו על הדף.

ו..כן. התחלתי סופסוף לעשות מה שרציתי להתחיל כלכך הרבה זמן,לכתוב ספר. משהו ממש ארוך. *ברכות לי*.

ממשיך בילדה חדשה שנכנסה לי לראש. *ייאי לי,כאילו שחסרות צרות*.

"שש שנים חלפו מאז, ואני עוד טרם סיפרתי את הסיפור לאיש. חברַי אשר פגשו אותי כאשר חזרתי, שמחו למצוא אותי חי. הייתי עצוב, אבל אמרתי: 'אני עייף'."

קשה לראות את המצב משתנה מול העיניים,ושדברים שכל כך שמחת שהיו שם נעלמים.

מזל שאפשר לתרץ בעייפות תמיד.

שלו.

עריכה:

"יש מדינה כזאת אינדונזיה?"

"כן"

"איזה עולם מעניין.."

......................................

אנשים,תמותו.

Don't you ever fall in love.

ידעתי שזה מוזר שאני מרגיש ככה.חה,סיבה,סופסוף.

איזה איכסה ><