זה מרגיש כלכך קרוב. כלכך. אתה יכול כבר לגעת בזה עם קצות האצבעות,להרגיש את זה,זה שם.

ואז,אז זה כבר לא תלוי בך. אז...יש כבר גורמים אחרים. אבל עדיין,המתח הזה מההרגשה הזאת,ההרגשה שאומרת שזה כבר כאן.

זאת הישורת האחרונה.

אין לך מה להפסיד,אתה לוחץ פול גז,לאחושב על העתיד,על מה יגידו ומי יגיד,על התוצאה ועל מה ייקרה אם לא יילך.

אתה עושה את זה,ואתה לוחץ על עצמך לעשות את זה.

ובחיים לא הרגשת ככה,ואתה דוחף את עצמך לעשות את זה.

והגז כבר יוצא מהמקום שלו מרוב הלחיצה,המנוע משתגע,הבלמים לא מגיבים,הדגל בשחור-לבן כבר מורם,מוכן לחצייה.

אתה רוצה לראות אותו מתנפנף,בכל הכוח. לראות אותו עף מהמקל היישר אל הכביש שחצית עכשיו.

והמקום הזה כבר לא נראה כלכך רחוק,כמו שהוא נראה לפני 36 הקפות.

ואתה מוציא מהדוושה את כל המיץ,סוחט אותה חזק,רק שיעבור מהר יותר,רק שיעבור.

זה כמעט נגמר. כמעט. עכשיו,עכשיו אתה תדע. ובהרגשה חזקה לכיוון החיובי,הם לא ייפסלו אותך,אתה עברת כבר את כל המכוניות,אחרי הפיגור המטורף שהיה לך,ואתה לא מתבלבל הפעם.

ואז...נקודת הסיום.

זה נגמר.

ו...

מי התסריטאי הממורמר שכותב את הדרמה הקומית הזאת שאני חי בה?!