מה שיכול לגרום לי לצרוח

יכול לגרום לבן אדם אחר למות.

למות מזעזוע או למות מהקנאה.

כמה שיותר מכירים אותי אז שופטים אותי לא נכון

מה שלא ייקרה,אחרי כל מה שהיה,

אני יכול להתמודד, אני עומד על הרגליים,

אני חי, הכל בסדר.

כי מה הגורם או הנגרם?

הביצה או התרנגולת?

אני או הבעיות?

אי אפשר להאשים אף אחד

אי אפשר לעמוד ולהצביע על הגורם

וגם אי אפשר להגיד שזה נגרם

אז אני יושב,

מנסה לחיות עם הזעזוע

עם הקנאה

נופל בשקט שארגנתי לעצמי.

שותק,

הכול בסדר

אני חי.

הבמה חדשה של הכותב

אתה ניסית לשרוף את הכל.

את כל מה שהיה.

אז ביום הכי אפרורי שיש,לקחת תנור לשדה שבמרכז העולם.

תחבת בתוכו ניירות ואת כל היומנים שאי פעם כתבת.

את כל התמונות שצילמת,את כל חשבוניות המס שהגשת,את כל התעודות שמוכיחות שלמדת.

הדלקת גפרור,שרפת הכל.

אפילו שמת את האגודל שלך באש,כדי שייכאב לך כל כך עד כדי כך שבחיים לא ייכאב לך.

וככה לא תשכח.

אז הפנית גב,והלכת.

וכשכולם שאלו מאיפה הצלקת על האגודל,הסברת.

אבל לאט לאט,כולם הפסיקו לשאול.

וככה אפילו אתה שחכת.

וכשנזכרת,זה היה מאוחר מדי.

אולי עכשיו רע יותר? אולי.

אבל אין מה לשרוף.

אז אתה חוזר למקום הזה,ומנסה לשרוף את עצמך.

מנסה להכאיב לך כמה שאפשר.

אתה מנסה להכאיב לעצמך על זה שאתה חושב,על זה שאתה חולם,על זה שאתה נותן לכולם להשלות אותך.

על זה שאתה עצלן,על זה שאתה מפגר,על זה שכולם כבר מזמן עברו אותך,ולאנשים החדשים כבר לא אכפת מהאגודל שלך.

כי בתאכלס,שומדבר לא משתנה.

לשרוף לא יעזור.

אתה חוזר לאותו המקום,

ביום הכי אפרורי שיש.

לשדה שבמרכז העולם.

ובשקט הזה שמסביבך,אתה מנסה לפתור את הבעיה ולהיכנס לתנור.

להישרף עם כל הדברים שבפנים.

ובשקט הזה של השדה שבמרכז העולם..

הדבר היחידי שאתה שומע הוא את הגחלים לוחשות.

וחם לך,ואתה כבר רואה את האור,

וכל מה שאתה רוצה זה לצעוק.ואתה בכלל לא יודע מאיפה החשק הזה לצעוק..

עכשיו תגיד לי,

לפני 5 שנים,

חשבת שהמחשבה שלך תהיה למה גחלים זה הדבר היחידי שבזמן שהוא גוסס לוחש ולא צועק?

שלו.