כי ראיתי את דרכי, נעלמת ביער סבוך בין קירות חורשים, בותוך האדמה המדממת רגליים ננעצו, היכו שורשים. ולרגע יכולתי לשמוע עלים מלמדים שירתם, ורציתי לעלות גבוה לפרוח איתם. הכרתי טיפותיו של הגשם, נקוות בתוכי, יורדות מתחתיי, והרוח קרה ונואשת הקפיאה אותי, הכבידה עליי. ולרגע יכולתי לגוע בקצה הכאב האפור, ורציתי לעלות גבוה לראות את האור, לראות את האור. אומרים השמיים כחולים מעלינו, מלאים באורות. אולי יום אחד אוכל גם אני לראות... לראות... ונפלתי לארץ בשקט עצמתי עיניי, אטמתי ליבי והרגשתי איך אני מתפרקת, מכל כאביי, מכל בדידותי.
ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור, והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור, לראות את האור.
לרגע אחד הרגשתי איתך מעולה.
היה שם רגע כזה,ששנינו היינו לבד באגף הזה,אוכלים את הגלידה.
זה היה רגע קסום כזה,כמו בסרטים הקיצ'יים עם הנשיקה בסוף על הרציף של הרכבת.
נורא אהבתי אותך שם. זה היה כמו..חלום כזה.
ואז חזרתי הביתה. בלעדייך,
וישנתי,וחלמתי עלייך,
וקמתי,וחשבתי.
ואולי אני באמת אוהב אותך.
כידידה.
שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
