ברגע שמד הלחץ יורד ל20% תפוקה,המסיבה נרגעת.

כולם הולכים,ואתה שוב לבד. ואולי טוב לבד.

לא כמו ברגעים ההם,כשאתה שרוע על הרצפה,אחרי שכבר נפלת למרות שכולם אמרו לך להחזיק את עצמך.

ואף אחד לא שם,להחזיק אותך,הם יכולים רק לדבר.

לבד כששמח זה הכי שיכול להיות. אתה יכול לעשות הדבאנג בלי שמישהו ייצחק עליך בכמה טירוף שתרצה,אתה יכול לנגן בגיטרה על מיתר אחד מזייף ולשקר לעצמך בכנות ש"וואלה,זה נשמע בול אותו דבר".

אבל,לבד כשעצוב,זה נוראי. אתה נקרע עם עצמך,אתה חשוף לביקורת של עצמך,אתה קורס תחת הפיצולים שלך.

עכשיו,עכשיו שמח. עד המריבה הבאה,או עד שנחזור לשבוע הנוער,או למש"צים,או לכל דבר אחר,עד אז-שמח.

הכי שמח שיהיה בתקופה הזאת,עד כמה שאפשר במוח שלי.

.Guess its over now, I seem alive somehow

אצבעות לא מזוהות מטיול חסר הגדרה.

שלו.