הוא מתישב לך בתחתית הריאות,

עם כל נשימה הוא רוטט.

הוא עובר לסנטר,

משם לגבות

ומשם ישר לעיניים.

אז הוא זולג לך על הלחיים, ולא שוכח להשאיר שובל של קווים לחים.

ומשם נופל על הרצפה בטיפות מלוחות.

אז הוא בורח, ועובר לריאות של מישהו אחר.

רגעים רעים שכאלה.

קישור לבמה חדשה.

נקודה מכריעה שכזאת.

אתה באמצע ריצה,נותן את הנשמה שלך,נותן כל נשימה. אתה חייב להגיע לקו הסיום. אתה רוצה לקפוץ לבריכה שמחכה לך שם,לשתות את כל המיים הקרים

נשארה לך רק פנייה אחת,ואז,אז אתה פוגש אותו.

באמצע השדה,זה הוא. השטן.

מעוטר בגלימה לבנה ארוכה שמתהלכת אחריו,הקרניים בשחור-מוגלתי ופני הלבה.

והוא צועק עליך. ויש לו קול של ייצור קטן,אלף או לפריקון שיצא מההוביט. הוא אומר לך את כל הדברים שלא רצית לשמוע,וחותך לך את הראש. ובחיים הצרות שלך לא נשמעו לך כאלה מצחיקות. כמו צרות של דמות בטלנובלה. תמיד אמרו לך שאתה מזכיר בפרופיל את פטיטו,לא?

ואתה מת. ומוצאים אותך כרות ראש בשדה,ויומיים אחר כך יש הלוויה,ואבא שלך קורא עליך קדיש,וקורע את הגלימה הלבנה שלו.

והחבר שלך שר ומנגן את השיר שרצית שיהיה בהלוויה שלך,this monkey is gone to heaven עם הקול הצפצפני שלו.

וגם השכן עם הצלקות על הפנים היה שם,וגם המורה שלך שציירת עם קרניים אחרי שהיא נתנה לך 35 בבחן פתע חסר תועלת.

אולי כדאי שתמשיך לשאול את עצמך גם בגיהנום איפה השטן?

מה שיכול לגרום לי לצרוח

יכול לגרום לבן אדם אחר למות.

למות מזעזוע או למות מהקנאה.

כמה שיותר מכירים אותי אז שופטים אותי לא נכון

מה שלא ייקרה,אחרי כל מה שהיה,

אני יכול להתמודד, אני עומד על הרגליים,

אני חי, הכל בסדר.

כי מה הגורם או הנגרם?

הביצה או התרנגולת?

אני או הבעיות?

אי אפשר להאשים אף אחד

אי אפשר לעמוד ולהצביע על הגורם

וגם אי אפשר להגיד שזה נגרם

אז אני יושב,

מנסה לחיות עם הזעזוע

עם הקנאה

נופל בשקט שארגנתי לעצמי.

שותק,

הכול בסדר

אני חי.

הבמה חדשה של הכותב

אתה ניסית לשרוף את הכל.

את כל מה שהיה.

אז ביום הכי אפרורי שיש,לקחת תנור לשדה שבמרכז העולם.

תחבת בתוכו ניירות ואת כל היומנים שאי פעם כתבת.

את כל התמונות שצילמת,את כל חשבוניות המס שהגשת,את כל התעודות שמוכיחות שלמדת.

הדלקת גפרור,שרפת הכל.

אפילו שמת את האגודל שלך באש,כדי שייכאב לך כל כך עד כדי כך שבחיים לא ייכאב לך.

וככה לא תשכח.

אז הפנית גב,והלכת.

וכשכולם שאלו מאיפה הצלקת על האגודל,הסברת.

אבל לאט לאט,כולם הפסיקו לשאול.

וככה אפילו אתה שחכת.

וכשנזכרת,זה היה מאוחר מדי.

אולי עכשיו רע יותר? אולי.

אבל אין מה לשרוף.

אז אתה חוזר למקום הזה,ומנסה לשרוף את עצמך.

מנסה להכאיב לך כמה שאפשר.

אתה מנסה להכאיב לעצמך על זה שאתה חושב,על זה שאתה חולם,על זה שאתה נותן לכולם להשלות אותך.

על זה שאתה עצלן,על זה שאתה מפגר,על זה שכולם כבר מזמן עברו אותך,ולאנשים החדשים כבר לא אכפת מהאגודל שלך.

כי בתאכלס,שומדבר לא משתנה.

לשרוף לא יעזור.

אתה חוזר לאותו המקום,

ביום הכי אפרורי שיש.

לשדה שבמרכז העולם.

ובשקט הזה שמסביבך,אתה מנסה לפתור את הבעיה ולהיכנס לתנור.

להישרף עם כל הדברים שבפנים.

ובשקט הזה של השדה שבמרכז העולם..

הדבר היחידי שאתה שומע הוא את הגחלים לוחשות.

וחם לך,ואתה כבר רואה את האור,

וכל מה שאתה רוצה זה לצעוק.ואתה בכלל לא יודע מאיפה החשק הזה לצעוק..

עכשיו תגיד לי,

לפני 5 שנים,

חשבת שהמחשבה שלך תהיה למה גחלים זה הדבר היחידי שבזמן שהוא גוסס לוחש ולא צועק?

שלו.

בכפר ילידים ביבשת השחורה, הרחק מהציביליזציה,

היה השומר בכניסה

בוהה בשקיעה וגם בג'ונגל שבצד.

בכפר - הילדים היו משחקים, הנשים היו מנקות ומבשלות,

הגברים הולכים לצוד ועוסקים בפולחנים בעלי חשיבות קיומית

והוא היה שומר עליהם מפני כל רע.

הילדים התבגרו והפכו לנערים,

ויצאו להם לתור אחר המשמעות הבאה בחיים.

הם חזרו עמוסי סיפורים ומעללים.

האבות האזינו וחילקו אישורים בהתאם לממוצע,

האמהות חייכו והנהנו לעצמן שמא בלעג או בגאווה?

והשומר הקשיב בשקיקה,

כי אינו יכול לצאת לעולם הגדול.

לרגע קטן נחה עירנותו,

אך לא זו השעה שבה היא נחוצה.

והנערים התבגרו והפכו לגברים,

וכך ממשיך לו מעגל החיים.

והשומר שגילו אינו ידוע,

סרק את העקבות שהותיר הדור החדש.

לאן הם הולכים,

ולמה אני נשאר, הוא שאל.

הבמה חדשה של הכותב.

לאן מכאן?

הכל קורה מסביב,אתה עומד ומסתכל.

באיזה שלב אתה עומד לעשות משהו עם עצמך?

לאזור אומץ,לעשות דברים שלא הספקת לעשות?

זה ייקרה מתישהו?

ולמה יש לי בכלל את החוסר ודאות הזה בך,

הרי אתה זה שגרם לכל האנשים להיפתח לך בלי שתעשה כלום,

והם עוד אומרים תודה.

תודה,על מה?

על שהיית שם,להקשיב,על שניסית לתת פתרונות וסיבכת את המצב.

אז..תודה?

אתה מזוכיסט.

אתה אחראי לפאקים האלה,לכל הבאגים שמונעים ממך להתבגר ולעשות את הדברים האלה.

הפחד המטומטם סטייל כיתה ג' הזה שלך של "מה יגידו" ו"מה ייקרה" דופק אותך עמוק עמוק.

ולך נשאר רק לבכות.

ובגללך גם אני כאן בוכה.

כי אני רק עיניים,ואתה המוח.

ואני מרשה לעצמי להאשים אותך,בצורה ילדותית שאין כמוה.

נו,מה,לא אמרתי שאני מושלם.

מפגשי ישרא.

זה התחיל לפי מה שהבנתי מחבורה של בלוגרים אמיתיים,שהיו להם נושאים יותר חשובים מ"היציאה של אתמול הייתה סופר מאגניבה".

חבורה של אנשים נורמליים שהתגודדו בעזריאלי עם החולצות ישראבלוג שלהם ובאו להכיר אנשים אחרים.

מה קרה בדרך?

אני לא בדיוק יודע.

אולי..אולי זה התחיל בנהירה ההמונית של אנשים לישראבלוג,ובדרך כל ילד מתולתל עם פוני ששומע MCR אבל קורא לזה אימו-קור הקים כאן בלוג וסחף את החברים שלו לכאן בטענה שזה מקום של פריקים קשוחים ואפלים שיותר טוב מכל רשת חברתית אחרת-שוקס,שעת השין או ווטאבר.

פקאצות שניסו לבנות כאן בלוגים נרמסו באכזריות על ידי אותם אנשים והלכו לשוקס\שואומי,וכך ישראבלוג נהפך לבירת הפריקים הישראלית.

במפגשי ישראבלוג הם באו בהתאמה עם צבעי הבלוג שלהם: שחור-סגול-אדום ותמונה של מישהו מדמם בכותרת.

ואם אתה לא בא עם וואנס משובצות,פוני אימו צבוע ב32 גווני שחור ועוד 3 צבעים המכילים זרחן רדיואקטיבי,סקיני ג'ינס וחולצה של לד זפלין אתה עלוב ביותר.

ואם אתה לא בא עם מוהוק,סקייטבורד שאתה לא יודע מה לעשות איתו,חפיסה של כאמל בכיס שלך וג'ינס קרוע לגזרים עם שרשרת שגנבתם מהמלונה של הכלב שלי אז אתה לא נחשב "ישראבלוג".

והילדים הלא-קשורים לישראבלוג שמגיעים לשם ומציפים אותך בשאלות "המאגניבות" שלהם סטייל "ישך שקל להביא לי? אני רוצה אוכל" או "אם אני אשכב על הרצפה אתה תביא לי 10 שקל?".

אם הכנס מש"צים היה יוצא מחר,והסמינר היה אתמול-היום,ויכלתי באמת לבוא למפגש הזה,רק בגלל הזיוף שלכם לא הייתי בא.

המאייה האחרונה.

הדגל כבר יורד.

הרגל יורדת מהגז,אתה מתרווח אחורה,ואפילו לא מסתכל על התוצאה.

ולמעשה,אין תוצאה.

כי במעשי,נתת בלימה בשנייה האחרונה ואפילו לא שמת לב לזה.

ואתה מרחף במין עולם משלך,כאילו לא אכפת לך מה הלך שם.

וזה שאנשים עברו אותך,זה כבר לא משנה.

וזה שאולי אתה האחרון,זה כבר לא משנה.

וזה שהייתה לך הזדמנות להרוויח כאן את הדבר הכי גדול בקריירה,זה כבר לא משנה.

וזה שהפסדת משהו גדול,זה כבר לא משנה.

וזה שהפעם באמת היה לך סיכוי לנצח,לא רק סיכוי,כבר היית שם,ניצחת,אבל זה כבר לא משנה.

כלום כבר לא משנה.

כי נמאס לך מהמירוץ המטופש הזה אחרי כל השטויות שחיפשת כל הזמן בכביש במקום להסתכל על השמיים.

והצמחים שבצד הדרך יותר יפים מפס לבן על אספלט.

אז אתה עוזב את הגלגלים,והולך ברגל.

רק לכמה ימים,בגלל שאתה לא החלטי,ואתה יודע שמתישהו תחזור לאותו כביש,לאדרנלין שבריח הפלט מהאגזוז.

אתה הולך ברגל,באיטיות,וכמה שזה חסר לך,

אתה מאושר.

הממממממ...

Run and tell all of the angels
This could take all night
Think I need a devil to help me
Get things right

Hook me up a new revolution
Cos this one is a lie
We sat around laughing
And watch the last one die

Im looking to the sky to save me
Looking for a sign of life
Looking for something help me burn out bright

Im looking for complications
Looking cos Im tired of lying
Make my way back home
When I learn to fly

Think Im done nursing the patience
I can wait one night
Id give it all away
If you give me one last try

We live happily ever trapped
If you just save my life
Run and tell the angels
That everything is all right

Bridge
Fly along with me
I cant quite make it alone
Try to make this life my own

וויתרתי.

או שאני לא מוכן,

או שאין לי כוח,

או שזאת התעסוקה שפוקדת אותי בזמן האחרון.

לא רוצה לחשוב על זה יותר.

מתישהו זה יחזור,ואז אני חושב שאני כבר אהיה מוכן.

אני צריך רק...לתת לעצמי להתבשל.

אחרת אני אהיה כמו...שקשוקה..אבל לא מבושלת.

בוקר אור.