ראשו נשכב על חלון האטובוס,כאילו רוצה לזרוק עצמו החוצה,אותו ואת כל הצרות שלו.

כלכך הרבה הוא עבר,הילד הזה,ההוא שעוד לא הספיק להתבגר,שעוד לא קרא את "הנסיך הקטן" ולא למד בע''פ אף שיר מאף קלטת ילדים.

מוחו קדח בתוך עצמו,בכל הסכנות שיכולות לקרות לו כעת.מה ייקרה אם יעצרו אותו בגבול,אם הכסף שהוא תכנן לתת כבקשיש,אותו השוחד הידוע שצריכים לשלם בכניסה לגבול ההוא,של הארץ ההיא,שהוא כלכך חלם עליה,ובמהלך שיטוטיו הרבים כלכך ב3 ימים האלה בספריה,ה3 ימים המגעילים האלה,שהוא כבר לא יכל לסבול את זה.

"אסור לי לפשל שוב" חשב."חור אחד כבר נפרץ.איך הוא עומד לגדול? מתי? אתה חייב לחשוב,מפגר.זה הזמן.תאמץ את המוח,כמו שלא אימצת אותו בחיים.תחשוב,גאדמיט תחשוב!!",החמיר עם עצמו,כמו תמיד.בעיקרון הילד הזה היה יכול להגיע להרבה יותר ממה שהוא יהיה אחרי שהוא יגיע לשם.

אחרי שלמד לקרוא בגיל 4,ועבר מבחני מחוננות של כיתה א' בהצטיינות,כולם החלו לראות בו גאון הדור של המשפחה הזאת.הוא הגדיל ציפיות בלי לדעת מה הוא עושה.

ואז בכיתה ג' נמאס לו,להיות אותו הילד שאמור להשקיע,לעבוד קשה בזמן שכולם מבלים בסתם כיף.אז הוא הוא התחיל לחףף,לוותר,להתעצבן,למרוד.הוא לא רצה את זה יותר.הספיק לו מה שהיה,וזהו.אבל הם,הם לא האמינו שזה יכול להיגמר.בהתחלה הם אפילו לא ראו את זה בא.רק בכיתה ה',כשהמורה שמה לב שהפלא ופלא,"המחונן" שלה לא יודע את לוח הכפל מעל הכפולות של 2,הם הביאו את ההורים לשיחה.משם,זה כבר היה בשבילו גיהנום.הלימודים נהפכו לסיוט אמיתי,הוא חשב על פרישה,עזיבה.מצד אחד,הוא עדיין היה החנון של הכיתה,כי מה,עם רקורד לא מתווכחים.מצד שני,הוא נהפך לעצלן.התרגל שהכל בא לו בקלות,ואז פתאום,לוח הכפל נהפך לקושי.

ואז הגיע גיל ההתבגרות.כבר מאיזור גיל 13 החל לשנוא את עצמו.המחשבה של "אני לא חכם" נהפכה ל"אני מטומטם,יש בי בעיה שאי אפשר לתקן,אני לא שווה כלום".כל אותם אנשים שהכיר באינטרנט ניסו לעודד אותו,ללא הועיל.השנאה לעצמו,אותו הילד שאף אחת מעולם לא אהבה אותו ולא רצתה אותו,ההוא שחושב שהוא הכי מכוער,מפגר,קנאי ומגעיל שיכול להיות בעולם,התגברה לשנאה עצמית ברמות של חתיכת ורידים,שריפת אצבעות,לאמוקים מטורפים של כאפות ובוקסים לראש,לרגלים,לידיים,התקפים של רצון לכסות את עצמו בסימנים כחולים,לא מתוך צומי,אלא כדי שאחר כך תהיה לו גישה קלה לכאב,בנגיעה,מחיצה,חניקה.מבחינה טכנית,המון אהבו אותו.כולם אמרו שהם רוצים שהוא יחיה,שהוא יהיה איתם.אבל הם לא היו איתו,באמת.הם לא יכלו לתת לו יותר ממילת עידוד,סרטון מצחיק,חיבוק וירטואלי.עם אנשים מסוימים זה התפתח לשיחות יבשות של "מה קורה?" שנפסקו עם הזמן בשל חוסר התקשורת של אותו הילד.

זה בא לו בבום,כל הרעיון הזה.הרצון למות תמיד היה שם,מאז שהתחילו ההתקפים,אבל ממש לנסות את זה,הוא כבר לא האמין.מבחינתו,הוא לוגם 3 חפיסות רגיעון,ונעלם מהעולם,בלי צרות,בלי מחשבות רעות.אותם אנשים שעשו לו כל כך רע כבר לא יידאגו.בטח יחשבו שהוא מפגר,חולה נפש,ולא נורא.ישתיקו את הסיפור שהוא היה קיים.אותם אנשים שבאמת דאגו לו יחשבו שזה היה אבוד,ואלה שבאמת הכירו אותו ורצו אותו בחיים ישלימו כעבור חודשיים עם העניין "שזה היה הפיתרון היחיד לצאת מהאמוק הזה של צעקות ומריבות עם ההורים,של צער ממושך".

בלי התמקחויות מיותרות,ובלי עיכובים,כל הפיצולים שלו הסכימו שתוך 3 ימים זה צריך לקרות.עד אז תסבול,תענה את עצמך,תעשה מה שבא לך,אבל תלמד טוב טוב את התכנית,את החישובים.יש לך רק 3 ימים,לא יותר.

התכנית שלו הלכה ככה.צעד א'-לבלוע את החפיסות,לשתות קצת ראקי חריף,וללכת לישון.במידה ומשהו מפריע לתכנית,הוא קוטע הכל,הולך להקיא,מתרץ מחלה והולך לישון.התיק שלו צריך להיות ארוז בארגז המצעים,המכתב היעלמות בתיקייה "בריחה",בה סביר להניח שיחפשו קודם כל.הכסף מאורגן התוך הגרב,הגרב בתוך הנעל,הנעליים מונחות יפה יפה בפינת החדר,ליד השולחן עליו היה אמור ללמוד עכשיו לבחינות הבגרות שיש לו בדיוק עוד,8 חודשים."אף פעם לא מוקדם להתחיל",כך הייתה אומרת תמיד אימו,בתקווה מדומה שפתאום יילך ויילמד,מאמצע שום מקום.

אז הילד הלך,ולמד,וחשב על כל פרט,כל עניין קטן בבדיקת דרכונים,שוחח עם אנשים בקשר לבעיות גיל,ובלי לפרסם את זה יותר מדי,תכנן טיול שלא היה מבייש אפילו את אייל פלד.השלוש ימים האלה טסו לו כאילו מישהו רצה להקל עליו ושיחק במכונת זמן הגדולה ההיא שבביג בן,מתחבאת לה במרכז לונדון.

הגיע הרגע.החפיסות היו לו ביד.הוא התגבר על הרעד הראשוני בקלות,כאילו רצה לגמור את זה כבר,בלי דחיות.בלע אחד.שניים.שלוש.בלע כבר את הרביעי,והחמישי,והשישי,ובינתיים חשב שזהו,נגמר,ולא ידע אם זה אושר או עצב.היה שם איזה פיצול שהתאכזב.שלא רצה לעשות את זה,שעוד הייתה בו תקווה.אבל כמו תמיד בראש ההוא,הרוב קובע.אז הוא סיים חפיסה.את השנייה כבר בלע בזוגות,כמו ילד קטן שלא יכול לחכות לקינוח,אז הוא גומר מהר את האוכל המגעיל שנותנים לו.בחפיסה השלישית הוא כבר היה מטושטש.עייף מהמאמץ הזה,מהמחשבות האלה.איכשהו,הוא סיים עם זה,שמע כבר את המפתחות של אימו פותחות את הדלת,והוא היה במרחק כל כך קצר מהמקום הזה שהוא רצה להגיע אליו,שבכלל לא רצה להפסיק."סיימתי,זהו!" חשב.העול האחרון בחייו ירד מעל כתפיו,ואיתו כל שאר המחשבות על העתיד,העבר,ההווה.שלוש לגימות מלוא-הפה של הראקי המגעיל שהוא כל כך שנא,אותו משקה של אלכוהול נטו ועם טעם של נפט.מטושטש,שמע את אימו צורחת בשמו,"דרור!".אך היא כבר לא יכלה להציל אותו.כך חשב.

הוא הוזנק לבית החולים,מחוסר הכרה.אמבולנס שעבר שם במקרה אסף אותו במהירות.עשו לו שטיפה,ניתוח קצר,והוא כמו חדש.אז זהו,שלא.העיתונאים הגדירו את זה כפלא עולם.כאילו שהגוף לא רצה לזכור כלום ממה שקרה,והשמיד ממנו כל מחשבה על בריחה או התאבדות.

-המשך יבוא-