לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Invictus.


It matters not how strait the gate, How charged with punishments the scroll, I am the master of my fate: I am the captain of my soul.

Avatarכינוי: 

בת: 30

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2013

שלמות היא כן מילה גסה.


מייל שנשלח לפני כעשר דקות. סיכום ליל גיבוש לש"ש של"ח. היינו לוחמי אצ"ל במשימה, ואז הבריטים [הש"שינים] תפסו אותנו והוכנסנו לכלא [מוזיאון אסירי המחתרות]. חינו בכלא כ-12 שעות, בתנאים שמסמלים את תנאי האסירים. בסוף הפעילות היה סיכום וסיור מודרך במוזיאון בו בעיקר סיפרו לנו סיפורים אישיים כי את תנאי המחיה ושיטות הכליאה, העינויים הפסיכולוגיים, החקירה והעינויים של הבריטים למדנו קודם על בשרינו. X הוא שם בדוי כמובן.


-

היי X. מה המצב?

אני לא בטוחה למה אני ממענת את זה הפעם אליך. בד"כ אני כותבת את הסיכומים האלה לעצמי, מקסימום מפרסמת בבלוג אחר כך אם מתחשק לי. אבל הינה זה בכל זאת אליך.

היה לי מאוד מאוד קשה בלילה הזה. כל הזמן הייתי על סף התפרצות, כל הזמן הייתי על סף בכי. היה לי מאוד קשה להתמודד עם כמות האנשים, עם התחושה של כולם שמשווים אותם זה לזה, שהם פחות טובים מאלו שסביבם, ומתוך זה - עם הצורך הנואש של כל אחד ואחד לדבר כמה שיותר על דברים גדולים ומשמעותיים שהוא עשה כמש"צ. הרבה מאיך שהרגשתי לא קשור אל משהו שקרה או משהו שעשיתי, אלא קשור לזה שאני נקייה מפרוזק כבר שבוע, שישה ימים ושעתיים, ויקח לי עוד כמה חודשים להתאזן לגמרי.

נשברתי בסוף הפעילות. היה לנו סיור במוזיאון עם מדריכה חיצונית. היא היתה מאוד חמודה וקופצנית ומתלהבת, וכל פעם שהיא התחילה לספר את הסיפור האישי של אחת הדמויות היא התחילה לצווח ולקפץ ולהסביר לנו כמה שהיא מעריצה את האנשים האלה. כמה הם היו גיבורים. כמה הם עשו, פעלו, לא נחו לרגע, לא הפסיקו, לא עצרו לחשוב כי לא היה זמן לחשוב, כמה הם נפלאים ונהדרים, כמה הם מושלמים. הפעילות הזו היתה בסימן הגבורה הגדולה והפופוליסטית. כל מה שעשינו [אלו שזרמו, נכנסו לתפקיד אסיר המחתרת ושיתפו פעולה, בכל אופן] היה לנסות להיות כמה שיותר גיבורים. לנסות להתחבר ולהבין את אלו שהיו כמה שיותר גיבורים. אלו שלא נשברו, שהבטיחו לעצמם לא להשבר והצליחו לעמוד במילה שלהם. אלו שחשבו על החופש, על לצאת החוצה, אלו שלא הפסיקו לרצות אף לא לשנייה אחת. שלושת רבעי שעת הסיור הזו היתה בעצם שלושת רבעי שעה של [מצטערת אם אני טועה בפרטים] 'בואו נעצור רגע ונעריץ את ג'וני, שהיה מפקד בכיר באצ"ל, שלא עצר את החיים שלו ואפילו מתוך הכלא הוא היה מספיק חזק כדי להמשיך לנהל מערכת יחסים רומנטית עם ברכה אהובתו, ושגם כשהוא קיבל הודעה על מותה הוא לא עצר לשניה את המאבק על הקמת המדינה, מיד התגבר והמשיך הלאה. בואו נפסיק רגע את השגרה ונעריץ את פיינשטיין וברזני, שגם כשהם הבינו שהם נידונים למוות הם לא התייאשו, הם היו אלו שניחמו את הרב שבא לנחם אותם, הם היו אמיצים ולקחו על עצמם בגאווה את מבצע שמשון הגיבור. בואו נשב רגע ונעריץ את אחד ממפקדי ההגנה שידע על תכנון בריחה של 40 חברי לח"י ואצ"ל מכלא עכו ולא אמר מילה, מתוך כבוד לעשיה גם שלהם.'

בשלב של פיינשטיין וברזני [שאותם המדריכה שמרה לסוף הסיור] התחלתי להתפורר. הרגשתי איך שנים על גבי שנים שבהם אני מחונכת להערצת הדור-שנאבק-ללא-הפסקה-ולא-נשבר-והיה-גיבור-מושלם-ואף-פעם-לא-ויתר-לעצמו נופלות עלי ועושות לי דה לגיטימציה למשבר שאני עוברת עכשיו. אני לא אומרת שהאנשים מהדור ההוא לא ראויים להערכה, לכבוד, לזכרון עולם, הם כן, מאוד. אבל אני כן אומרת שאי אפשר לדבר תמיד רק על ההצלחות.

יש כאלו שמרגישים שהם לא ראויים לקיום כי הם שמנים והחברה מכתיבה שרק לרזים יש זכות לחיות כשווים, ויש כאלה שמרגישים שהם לא ראויים לקיום כי קשה להם והחברה מכתיבה שרק לגיבורים יש לגיטימציה לקיום. בין כה ובין כה אנחנו מחונכים להגיע אל איזשהי שלמות שלא רק שאי אפשר להגיע אליה, גם מסוכן לנסות. אני מאמינה שרק מתוך השלמה עם המצב וקבלה מלאה של הלגיטימיות של כל אדם ואדם להרגיש איך שהוא מרגיש, אפשר להתגבר על אותו מצב ולהתקדם ממנו הלאה. האלטרנטיבה היא הלקאה עצמית וזו לא מובילה הרי לשום מקום. ואם להתחבר מכאן אלי - היה לי מאוד קשה להקשיב למדריכה מספרת שאדם שלא נותן לעצמו להשבר אף פעם הוא אדם נעלה. הרי אני במשבר. אני ממש עומדת שם, נשברת, מקשיבה למדריכה מדברת על הגבורה של פיינשטיין וברזני שלא בחלו באמצעים לעשות כמה שיותר נזק לבריטים גם מתוך מצבם הנואש, ומגייסת כל שביב של כוח שנשאר בי כדי לא לבכות. ולא נותר לי באותו הרגע אלא להלקות את עצמי על החולשה שלי אל מול הגבורה של פיינשטיין וברזני, שאני, כל 28 המלש"שים, וכל הש"ש [10? 12?] שהיו בחדר בקטן, מאוחדים, צפופים ועתוקי נשימה, מעריצים ביחד.

ועכשיו אני גם מבינה למה אני כותבת אליך. אני צריכה מישהו מבפנים, מהמערכת, שיאשר לי שלהשבר זה בסדר ולשאוף אל גבורה מושלמת זה שגוי, כמוצא אחרון לפני שאני מחליטה סופית אם זה לא בסדר או שזה לא בסדר.

-

אני לא בטוחה איך לסיים את המגילה, כבר חמש דקות אני מנסה למצוא משפט סיום מרכך, וזה לא עובד לי. אני מקווא שלא ביאסתי אף אחד יותר מדי, הפעילות היתה בנויה לתלפיות והייתי נהנת מאוד אם לא הייתי מגיעה עם המטען שהגעתי איתו...

נכתב על ידי , 15/2/2013 13:24  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




3,937
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , תרשו לי להעיר , תחביבים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYoshi. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Yoshi. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)