פעם הייתי ממלאת טבלאות קטנות אחת לשבועיים בערך, כשהרגשתי משהו. "אוה, פתאום אני מרגישה X כלפי Y", כאשר {X | רגש אחד פשוט}, ו-{Y | כל דבר שאפשר לחוש משהו כלפיו}. עמודה של תאריך, עמודה של טריגר, עמודה של מושא התחושה, עמודה של תחושה ועמודה של פירוט על איך התחושה מרגישה בעצם. ואז הייתי מרגישה "יותר טוב", כלומר לא מרגישה דבר שוב. ואז הייתי מרגישה גם פתטית, אז השלכתי את הטבלה. אם היו מגיעות יותר מדי תחושות בו זמנית, הייתי מתבלבלת ומתאבנת, וזה היה "התקף חרדה". שהצריך "תרפיה" ויצר "נטיה לכפייתיות", שיצרה "טקסים" שנועדו ל"בריחה מהתמודדות" וגם "הדחקה".
אבל אני מתחילה לחשוב שהפעם, הפלונטר הזה של פרפרים בחזה שלי הוא בכלל לא התקף של שום דבר. יכול להיות שהוא אפילו לא תופעה חריגה. ועושה רושם שהוא גם לא דורש שום טיפול. כנראה שפשוט כך מרגישים אנשים נורמטיביים שמרגישים הרבה דברים ולא מתים מזה.
אני כותבת מילים אלו וכמעט לא מאמינה להן. "1. אנשים נורמטיביים חשים המון תחושות ולא מתים מהן; 2. אני חשה המון תחושות ולא מתה מהן;". יש כאן איזה "3." שמכריח פרפר של גאווה שכתוב לו על המצח "אני נורמטיבית" להתעופף. ה-3. הזה מפריח פרפר קטן אחד של חדווה ושל צחוק, כאילו היה בדיחה. כדי להתמודד עם ה"בדיחה", אני מספרת לעצמי בדיחה נוספת: אני כמו גיבורת על. הרי, אני יכולה לחוש בו זמנית: כעס, שמחה, קנאה, שנאה, אהבה, עצב, בדידות, ידידות ושייכות כלפי אותו מושא * כל כך הרבה מושאים * כל רגע נתון. זה יוצא איזה המון פרפרים. כשהיכולת הזו מגיעה כך בפתאומיות * כל כך הרבה זמן בלעדיה, זה מפריח פרפר שמרגיש כמו לקבל כוחות מיוחדים.
היכולת לשבת, לבהות בתיק שמסביר לי שהוא לא יארוז את עצמו, ולהיות מסוגלת לפרוץ בבכי מרוב עצב וכאב ו/או להתאבן מרוב פחד וחרדה ו/א ולהיות מסוגלת לפרוץ בצחוק מתגלגל מרוב אושר ותקווה, היתה פעם נשגבת מבינתי באופן שאין מילים להגדיר. זו המשמעות של נורמטיביות ריגשית, לא? אם אני באמת בדרך לחלק הזה של האנושות, אני אצטרך למצוא דרך להתמודד עם זה. טבלאות כבר לא באות בחשבון. תכפילו את המכפלה של כל הרגשות * כל המושאים * כל רגע נתון, בזמן שלוקח לכתוב כל אחד מהאיברים בטבלה. יצא לכם איזה המון זמן. כתיבה מפחידה אותי. היא משחררת פרפרים קודרים כל כך עד שלא נותר לי אלא לאבד תקווה. ציור גם לא יעבוד. אני לא מספיק מיומנת כדי לצייר "מהראש", אני יכולה רק להעתיק.
אני נורמטיבית. עוד פרפר קטן של צחוק מבודח מתעופף לו. אבל הפעם, יש פרפר אחד נוסף שמתעופף אחריו. פרפר שאני לא מזהה. יש בו תקווה, יש בו גם משהו בין אימה לבעתה. יש בו גם ספקות בנוגע לכדאיות ו/או נכונות הדרך עבורי. אולי זה פרפר של חלום שמתגשם.
אני, יובל יושי בוטבול, אדם נורמטיבי. עוד פרפר של בדיחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
