התמכרתי מחדש רק לחמש דקות למה שהיה וכבר ממש לא. 

רק לחמש דקות הסתכלתי על המבט העצוב הזה שהיה בעיניים של הגבר הזר לחלוטין שעמד מולי

ונתתי לעצמי לשקוע באהבה לעיר הזו או לעצמי, או גם וגם.

הוא רצה נשיקה קטנה, ואמרתי שלא,

ואולי מעולם לא אמרתי "לא" לקסם רגעי שכזה.

אולי זו הפעם הראשונה (מי ידע שעוד נשארו לי פעמים ראשונות לשרוף).

אין מה לעשות, אני לא מעוניינת בך לסקס לפעם אחת, כך אמרתי לו, 

"אני לא במקום בחיים ליותר מזה"

וצחקתי צחוק כל כך רציני ששאל למה אני צוחקת ואמרתי 

"רואים עלייך" אבל בעצם מה שעבר לי בראש זה -

למה אתה חושב שאני מעוניינת בך לסקס רב פעמי?

וכל נסיונות השכנוע שלו, בחורף הנוראי הזה, והאלימות

שרק גרמה לי לשייף אותו יותר לתוך התבנית הרפטטיבית הזו.

תפסיקו למשוך לי בשיער ולצפות שאפתח את הרגליים.

.

.

כמעט כל לילה אני חולמת על אחד משניהם, 

לפעמים שניהם ביחד,

ואם הייתי יכולה לשלב ביניהם ולברור תכונות אופי 

זה היה יכול לעבוד. 

ודווקא פ', מכולם, שהיה שלי לכל כך הרבה שנים, 

הצטמצם להודעות סמי-מחרמנות בכל שעות היום,

גם בעשר בבוקר. 

תבואי לחבק ותצאי מחובקת.

.

.

ואולי אמא צודקת ונכנסתי למנזר, 

ואם אני חייבת להודות שנכנסתי למנזר - אני רוצה שהוא יהיה מלא בפרחים,

שיהיה משהו יפה להסתכל עליו. משהו חי.

.

.

אני עדיין זוכרת את התחושה שהעיר הזו שלי

שזרמה לי בעורקים כשהייתי הולכת ברחובות הראשיים

בשישי בצהריים ובארבע בבוקר.

נתנה לי את האומץ לעשות מה שרציתי, לתת במה לכמיהות הכי פרימיטיביות שלי. 

והיום, העיר הזו לא שלי, ואולי אפילו כמעט שלא מעניינת אותי. 

לא הייתי חייבת להיות כזו, לא הייתי חייבת לדרוך כל כך חזק על הבדלים, 

אבל עשיתי כל כך הרבה בחירות

ואני דווקא מרוצה ש-90% מהעבר שלי קבור

בבית הקברות של טרומפלדור.

(שאני תמיד רואה כשאני באה אליו, אבל לא הייתי אצלו כל כך הרבה חודשים

אפילו שניסינו)

.

.

מחר יום חדש, 

ואולי אמצא אהבה

ומנוח.

("הבנתי את הקטע שלך, את פשוט אוהבת אדם"

כמה דרמה. סליחה שהשארתי אותך עם הזין ביד.)