מישור..

אין דבר ששימח אותי ומילא אותי אושר יותר מהמעטפה שמצאתי אתמול בתיבת הדואר. מעטפה פשוטה, הכי פשוטה שיש, ועליה חותמת דואר צבאי. כ''כ שמחתי שפרצתי בצרחת ''ואו'', והגברת עם הילדים חשבה שהשטתיתי [ככה כותבים?]. אין דבר אהוב בעיני יותר מצה''ל. מאז גיוסי לצה''ל אינני חוגג יותר את יום הולדתי, אלא את תאריך גיוסי לצה''ל. אותו צה''ל שאחר שנות סבל ומצוקה, כאב ויגון עד מיאוס החיים, קלט אותי אליו בחם ואהבה רבה, התייחס אלי כשווה בין שווים, נתן לי בית חם, אוכל ומפקדים אוהבים. נתן לי כבוד עצמי ואישיות, וחיבר אותי למשהו בעולם הזה-למדינת ישראל. צה''ל קלט אותי, הבן החורג, חסר ההשכלה, המתוסבך נפשית, נתן לי חברים, נתן לי את עצמי. בימים אלו מלאו שנה לבלוג שלי. גם זה חיבור. חיבור לאנשים, לחברה, לקבוצה. תחושת הזרות עדיין אופפת אותי ואיש לא יבין זאת.

כאשר אבי אסר על אחיי לשוחח איתי-הייתי בן 12 וחצי. כשאבי אמר לי שאני לא יהודי הייתי בן 17, וכשהוא אמר לי שרצחתי את אמא-הייתי בן 22. כל שרציתי היה לעבוד, ללמוד, לאהוב. אבל אבי לא אהב את התספורות שלי, את הדאודורנט שלי, את העובדה שאני מאזין למוזיקה עברית ברדיו-דבר שניחם אותי באותם ימים מלאי מכאוב. רציתי להתנצר, להתאסלם, לברוח, למות. הצטערתי שא''א להתגייס בגיל 13. הייתי מת קליני באותם ימים. מאז, הקשר עם משפחתי הוא קשר תפעולי בלבד. השנאה עמוקה מאוד-לנצח.  'נקמת נער כואב לא ברא השטן', ואני כותב זאת בדם ליבי. מאז הפכתי בודד. אמי אסרה על אחי להסתובב עימי, אפילו ללכת למכולת איתי, פקחה עין כשהיו בקרבתי-וליבי נקרע. לא ידעתי מה זה פסיכולוג, עו''ס, רווחה, מישהו לשוחח עימו או בלוג להשתפך. הייתי לבד.

כמה שאני חזק ו'אדיש', כמה שאני מנסה להסתיר זאת ולשחק אותה שהכל טוב, זה עולה לי בנשמה. אני כבר כמה למשפחה משלי, לילדים, לאהבה.

הותשתי מאז שחרורי מצה''ל, מתקופה שגרתית וברוכה. עבודה ובית, בילויים וירושלים. ולכן, כ''כ שמחתי אתמול לראות את הדף הפשוט המבשר לי על '' קריאתך למילואים בקרוב''. אוי צה''ל שלי יקר, אני מאוהב. יש משהו בצבא שחדר לי עמוק ללב. לנשמה.

אני מתגעגע למדים, לנידחות למקלחות ולמזרנים. אין זמן מתאים יותר מחג החירות לקבל מכתב כזה ממי שהוציא את נשמתי מעבדות לחירות, ואשר אני חב לו את חיי במלוא מובן המילה. כי דבר אחד בקשתי וקבלתי. להיות שייך.

אני מחכה בהתרגשות, בקוצר רוח, ובגעגועים עזים, לחזור, ולו לחודש, לכור מחצבתי וביתי הרוחני, לצה''ל, ל'שירות' מלואים ראשון.

אני כבר שוכח מהכל, מכל הקשיים, הבלבול והעייפות.. רוצה לחזור הבייתה!!

צה''ל, תעשה לי ילד:}

באהבה גדולה, מישור.

ואגב.. למיצקוש. הפוסט הקודם היה מטאפורה לתחושותי כלפי החברה החרדית, חברה אשר רוצחת נשמות של ילדים ונערים, ו'שוחטת' אותם על מזבח המצוות. הייתי חייב לפרוק את זה.... אוהב אותך.