זה היה אתמול, כשהכנו את הביקור של האפיפיור.
ישבתי בארכיון.. ברקע הייתה מוזיקה שקטה, ועל הקיר מעלי תלויה גלויה ענקית עם דמותו האבהית של בנימין הרצל זצ''ל..
על המדף היה אלבום די ישן, 'תמונות מהחורבן' פתחתי את האלבום. היו בו תמונות שמעודי לא ראיתי, תמונות שלא רואים בד'כ.. הבטתי בהם נחרד.
ראיתי אם שברירית ומורעבת, אוחזת את בנה הרך שגווע ברעב. תמונה של ילד הניצב אל מול גוויית אימו ובוכה בכי תמרורים.
תמונה של נער כחוש המנסה לתמוך בראשו של חברו הגוסס. ותמונה של עגלה מלאה בגוויות של פעוטות קטנים המובלים לקבר אחים.
הייתי לבד. דקות ארוכות הבטתי בתמונה של הילד, הילד שניצב בודד אל מול גופת אימו המעוותת. הבכי שלו קרע את נשמתי, צמרמורת עוותה את פניי, והתחלתי לבכות בכי תמרורים כמו שלא בכיתי עוד מימיי.
ישבתי ובכיתי, בכיתי בקול, בכי משתנק, קולני.
ידעתי שאסור להרטיב את האלבום, אך הדמעות שטפו את הספר. קינחתי את האף והמשכתי לבכות, הייתי אבל כל כך. שבור,קרוע.
התחלתי לשיר את השיר שאני כה אוהב. 'עין גדי, הן פלגים בך זורמים בשממה'. 'האדמה תצהיב בלהט שמש, אך עין גדי היא נווה מדבר'. הבטתי על דמותו של בנימין הרצל [שאגב-דומה דמיון מובהק לאבא, עד כדי שכשהייתי ילד, תמיד כשראיתי תמונה של הרצל { בשטרות של משחק מונופול} הייתי שואל מדוע אבא בלי כיפה], הוא הביט בי במבט אבהי, מנחם, כ''כ אוהב, כ''כ מרגיע.. הבטתי בו. לא הייתה בפניו אשמה. אבל לא יכולתי שלא להבחין בפניו את התוכחה ' אח! למה לא שמעתם בקולי'.
התחלתי לבכות שוב, הפעם בכי מנוחם יותר. כאילו אבא מחבק אותי, ומבטיח שדברים כאלו לא יקרו יותר.
יצאתי לעשן סיגריה. אבל היום הזה נצרב בליבי, זעזע בקרבי את אמות הסיפים. לא יכולתי לחוסר האונים של הילד, לבכי קורע הלב, לייאוש שבפניו, לחוסר התוחלת.
'על כן אהימה בקולי, וליבי יאבל עד מאוד. אשיחה בקולי ואזעק, על מה היתה לנו כזו'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
