מישור..

אני אוהב להיות עצוב בחורף.

בחורף, כשצמרות העצים מלחשים לרוח, וענני סופה שחורים מכסים את היקום.

בחורף, כשגשם שוטף את העיר, ובני האדם ספונים בביתם מפני הקור.

בחורף, כשרעם מתגלגל מרעיד את הלב, ואני יושב בראש מורכן אל התנור-בכדי לספוג מחומו.

בחורף, כשאני מתכנס בבית, וסוגר את החלון-מאזין לשיר עצוב ברדיו.

אינני רגיל להיות עצוב בקיץ, כשבחוץ-צהלת חיים וחופשות 'הכל-כלול'.

כששמש מתריסה יוקדת בעולם, ומזמינה את כולם לים.

אנו, חיילי השוקולד של החיים, עשויים מצמר גפן, תלויים בשגרה..

מתחזקים את העבודה בשביל המשכורת, את המשפחה בשביל האהבה, ואת הלימודים בשביל חברת בני אדם.

ברגע שמשהו מתערער, אנו מאבדים את הבטחון, ופחד מהול בעצב מחלחל אל הלב הרך, הפגיע, הרגיש.

יקירי אמר לי שהוא עצוב. עצוב מחוסר הידיעה, מחוסר התוחלת, מהבטלה הכפויה..

פגיעה אנושה בשגרת חייו-תפגע גם בי, משום שאני קשור אליו רגשית. ועכשיו גם אני עצוב, אני עצוב.

גם אני פוחד.. אני פוחד שאמא תגלה, אני פוחד שיפטרו אותי, ואני פוחד שלא יהיה לי כסף, דירה, אוכל, עצמאות וחירות.

אנו פוחדים מאובדן השגרה, שגם כך איננו אוהבים. אנו פוחדים מהואקום.

אסע איתך לערבות פינלנד, שם נשב על יד האגמים, ונשתה יין אדום סמיך..

נדבר ונפטפט על כלום. מה דעתך?

נער בלונדי יפה עיניים וביישן אז יביט בנו מצדו האחר של האגם, וישפיל מבט חזרה.

'ישנם ימים ללא מרגוע, בם לא אמצא לי מנוחה. בהם מוכרח אני לנגוע באהבה הנושנה'..

אלי, אלי, רק תפילה אשא-שהשמש תעבור עלי, ותיקח אותי אל המסע'..

אלי, אלי, רק תפילה אשא-שהשמש תעבור עלי, ותראה לי שוב את משעולי'.

איי מיס יו מייקל..  1958-2009