מקיבוץ נחשונים שומעים אותו, יבבה דקה של ברוש שרוף.
תמיד כילד תהיתי 'מדוע יבכה הברוש השרוף'?! תמיד קרבתי ואמרתי לו: '' אתה, הברוש השרוף ממצודת אפק, מדוע זה בוכה אתה בכל הלילות, הלוא אין עוד עתיד לך בין העצים''?!
ובכל זאת, בכיו תמיד היה נוגה יותר משאר הבכיות, מדי ערב היה משבר את לבבי בחוסר האונים שביבבות שלו. הייתי יושב ומעשן תחתיו, מביט ברעמתו המפוייחת, כשמידי פעם ברוחות הסתיו, היה נושר כפיס עץ שחום על ראשי, ואיצטרובל מצומק נשר כמו דמעה, נוטש את אביו, אינו מוצא בו עוד אפילו מקום משכן לעת מוות.
באחד מערבי דצמבר ישבתי כך, כתמיד תחת ה'שרוף'. רוח עזה נישבה, וענף כבד התבקע וקרס אל האדמה התחוחה, בקול שבר ייאושי ואחרון. כצועק 'די לי שבת על השרוף הזה', מוטב ארקב בין הרקפות המתעוררות, אהפוך להן לדשן.
ואז, מהמקום שבו נשר הענף הבוגד, שמעתי את הבכי, הוא היה ברור וצעיר, כיבבת הגור במצאו את אמו, ובטפסי שם-ראיתיו, אמיר ירקרק ולח שמפציע מתוך האופל החרוך, והוא בוכה! בוכה כתינוק הבא אל העולם!
ובסתיו ימי אותו הייתי שומע, זועק לצאת אל העולם, להתגבר על השיברון והחדלות, להתחיות בינות למחנק.
''אמיר צעיר'', בכיתי אליו, "גם אתה תורך לגווע''.
וכך התייסרתי בבכיי שם למעלה, מביט בחוטר החרוך ומומת איתו, נותנים לדור חדש לומר דבר, ולהישרף, כמונו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
