מישור..

בתחילת השבוע ראיתי כתבה על טבח כלבי הים בקנדה. אני תמיד מתלבט אם לראות את הכתבות האלו, בגלל שהן גורמות לי לדכאון, אבל אני מעדיף לראות אותן בסופו של דבר, כי הכאב הנורא שאני חש מהווה השתתפות קלה בצערן וכאבן הנורא של בעלי החיים.

ראיתי את תמונות הלינץ' בשני חיילי צה''ל-והתפלצתי, ראיתי גם את הסרטונים של אנשי החמא''ס הרוצחים את אחיהם בדם קר-והתחלחלתי, אך אינני מבין מה גורם לאשים שנראים כמונו, חיים במדינה של כבוד, חירות וחופש, וגדלים בציוויליזציה מערבית, לצאת אל ערבות הקרח, ולפצח בגרזן את ראשיהם של גורים מתוקים, שאינם מסוגלים להרע, רק למען רווח של כסף.

תמיד לאחר שאני רואה את התמונות האלו, אני לא רוצה להיות חלק מן המין האנושי, אבל זה לא הוגן, משום שבמין האנושי יש גם אנשים רחומים וטהורים, המקדישים את חייהם למען היקום ושוכניו.

השטריימל הוא מגבעת פרוותית שחלק מן החרדים חובשים על ראשם ''לכבוד'' שבת.

כשהייתי קטן מאוד אהבתי את השטריימל, הוא נראה לי אז כמו דובי חמוד ורך, ואהבתי להחליק את ידי על הפרווה, כשהחסידים היו מתפללים.

אך אחרי שהתגלה לי ממה עשוי ה'דובי' הזה-התחרפנתי. כל שטריימל 'מיוצר' מ26! גורים של שועל סיבירי, המגודלים במיוחד למען מטרה זו. מיותר לציין שבשרם של הגורים מושלך לאחר פשיטת העור.. לא סתם מחירו של הכובע הזוועתי הזה נע בין 4,000 ל8,000 ש''ח.. ואם ישנם מאה אלף חסידים הלובשים שטריימל, ובהנחה שהם מחדשים אותו פעם בשנה, הרי שלמעלה ששני מליון גורים מקפחים את חייהם למען מטרה נעלה זו.

כן, אני יודע שבכל יום נשחטים בארץ כמאה וחמישים אלף תרנגולות, ואני יודע שברוסיה כל אישה וגבר כמעט מתכסים בפרוות, אבל  כשמורידים מחיה את עורה ופרוותה, ואת גופתה משליכים, יש בזה אמירה גועלית ומטורפת שלא מתקבלת על הדעת, כאילו שבעל חיים הוא חפץ שמשתמשים בו וזורקים אותו לפח.

ה''רב'' שבתמונה למטה הוא גדול הרבנים החרדיים, וכשאני רואה את הכובע המזעזע שעל ראשו-אני יודע בבירור שהאיש שטן, ודברותיו-גיהינום.

יש דברים שאין להם הבנה אנושית, וכל התעסקות בהם מובילה לייאוש, על כן רק אשאל למה?  ושיידעו היצורים החמודים האלו שהעולם לא רגע כשהם עונו, אלא אנשים רבים שנתם נדדה ושערותיהם סמרו, ונפשם האבלה לא מצאה מנוח..

אני תקווה שיבוא יום, שנחיה בעולם בו זוועות מסוג אלה יהיו נחלת העבר..


ועל כולכם אהוביי, סוף שבוע מלא בטוב,

מישור.
 

שערי צדק, המחלקה הגריאטרית.

זקנים מקומטים שוכבים ללא תזוזה, מחוברים לשקית שתן, מביטים בי כפי שמת מביט באדם חי, כאילו שאני מארץ אחרת, ארץ הצעירים-עדיין בצד הנכון של החיים..

אני מסתובב ביניהם, מביט על השמות, חרדי אדוק לצד ערבייה חסרת הכרה, ש''סניק גוסס עטור קמיעות לצד ציוני אציל וגאה-שבעיניו עדיין בוערת אהבת החיים והארץ.

אני נורא מתרגש כשאני מסתובב בין חסרי האונים האלה, אני שר להם שירים עבריים ישנים-והם כמו מתעוררים לרגע לחיים, העיניים שלהם מספרות הכל..   אני שר בקול רם עד שהאחיות נעמדות בצד הדלת, מתרגשות מן המחווה, אחת מהן, צעירה, מוחה דמעה.

באחד החדרים שכב חרדי קשיש בעל זקן לבן עבות, ניכר עליו שדעתו איננה צלולה, הוא נראה כמרחף בין שמיים לארץ..  נגשתי אליו, ורחמיי נכמרו עליו.. הוא היה חסר ישע.

נזכרתי בשיר חסידי ישן מבית אבא, שיר עצוב ומלא כמיהה, שיר באידיש.. התחלתי לזמזם. אור ניצת בעיני הזקן, הוא החל לשיר איתי בקול חלוש, הרגשתי שאני חוזר איתו אחורה לשנות ילדותו אי שם בעיירה, כך ישבתי ושרתי איתו עד שנרדם.

בשבוע שעבר ישבתי בגן במרכז העיר, ולידי ישב ישיש עם קסקט, למרגלותיו רבץ כלב קטנטן ושקט, התחלנו לשוחח , ובכן, קוראים לו יחיעם [שם סקסי אפילו בגילו], והוא ניצול שואה.. מהר מאוד הגענו לנושאי הליבה כמו הדת והציונות, אמרתי לו כמה הציונות יקרה לי וכמה הנוער של היום מדהים ואיכותי וממשיך את הדרך שבה הם התחילו..

ואז ראיתי שפניו קפאו, הוא אחז בליבו כמו אדם עם תעוקת חזה. שאלתי אותו אם הוא בסדר, והוא ביקש שרק אפסיק לדבר כי אני גורם לו להתרגשות יתירה..  הוא החל לבכות ונשק לי במצח.

יפה ונעימה הייתה לי הנשיקה הזו יותר מנשיקות אהובותי, יותר ממחמאות ידידי. בנשיקה זו, יחיעם העביר לי את שרביט הציונות, כמי ששרד את השואה והשתתף במלחמת הקוממיות!

אני רוצה למסור מכאן צל''ש אדיר לפרופ' דני מנדלר, מומחה לכימיה בעל שם עולמי, שכחלוץ לפני המחנה יצא בשבת האחרונה לפעול נגד חוטי העירוב של החרדים הרשעים.. מאז הוא מוצף בשיחות נאצה ואיומים. כה לחי! פעולותינו נגד החרדים יתגברו!

הגשם כבר החל לרדת, גשם כבד העושה דרכו מירושלים, אל מיצקי בקריית גת, ובהמשך יגיע לעיר הגמלים..

שבת שלום יקיריי.. הכנסו תחת הפוך, שיר עברי ישן, אהוב או אהובה למי שיש, וכוס שוקו חם [וסיגריה למעשנים]..

קטע לכתוב בלוג כשאני מסטול, אז בקטנה. אם לא יהיו טעויוט כטיב אני אצא גדול..

הייתי הערב במפגש הקבוע של הקבוצה בבירה, אז דיברנו על הבחירות והתווכחתי שם עם כל השמאלנים,שישקו לי בתחת:}

ואז ראיתי פוסטר על השולחן שמבשר על מסיבת גייז מטורפת בעיר, היה כתוב שהכניסה בעירום חינם, לרגע תהיתי אם אני בירושלים, אמרתי נלך לבדוק.

בסוף המפגש הלכתי עם ידידה מתנחלת לראות מה זה, נכנסנו, והחלטנו שאנו נוסעים הבייתה, עלינו לאוטובוס, ואז החלטנו לחזור למסיבה.

חברס', היה כיף. שתיתי פעמיים וודקה רדבול וחבר קנה לי פעמיים ג'ין עם טוניק [מה זה בכלל?], השתכרתי כהוגן, ולא תאמינו-הורדתי את החולצה ונכנסתי לכלוב. היה שם כלוב ששם מי שרצה להופיע יכול להיכנס, נכנסתי עם אחד הכוסונים ורקדתי כמו אידיוט.

נתתי לכולם לנשק אותי, הייתי באטרף. רקדתי שם כמו שבחיים לא רקדתי, התענוג עלה לי מאתיים חמישים שקל..

היה שם איזה צלם אידיוט שכל הזמן צילם אותי, זה מה שחסר לי, להופיע בעירום על איזה פרוספקט. אבא ואימא יאהבו את זה מאוד:}

הרגשתי כמו חיית מין, כי כולם הסתכלו עליי. עמדתי מעל הכניסה לפאב-וצעקתי לכל מי שנכנס 'סדום ועמורה'.

אתם מבינים?! מישור הצדיק רוקד בלי חולצה במסיבת גייז, ועוד בכלוב? אלוהים ישמור! זה היה סוג של פתיחות תל אביבית בירושלים הקדושה.. לא יכולתי לבקש יותר.

עכשיו אני רואה הופעה של יזהר כהן המקסים בערוץ אחד האלוהי [ימותו הקנאים].

רציתי לכתוב פה על המון דברים.. על הישיש שבכה ממני כשדברתי על הציונות, על מה שיהיה כשאני אהיה ראש ממשלה, על הפעם הראשונה שהלכתי יד ביד ברחוב, ועלעוד משהו נורא חשוב שהרגע שכחתי, אבל מה כל זה שווה מול רגע של הוללות ירושלמית?

רוצים תמונה שאני רוקד שם?

מת עליכם, מישור.