מישור..

נו, אז איך עבר החג???:}

סתאאאאם!

את פסח אני ממש שונא. לא מתחבר לא למצות חסרי הטעם, לא לזכרונות מהגעפילטע פיש המגעיל [מה אני אעשה שהוא מגעיל?] של סבתא שלי, לא לדברי תורה המשעממים של סבא שלי, ולא לאלפי בני דודים שלי ששואלים אותי אם אני חילוני, ולמה יש לי כיפה צבעונית.

חוץ מזה, אני באמת נורא שמח שיצאנו ממצרים, אבל אני עוד יותר שמח שיצאנו מפולין, ליטא ורוסיה-שם אכלנו חרא אלפיים שנה, ובמצריים 'רק' 400.

עוד דבר חשוב הוא, שלו היתה קמה פה מדינה דתית, כמו כשבני ישראל עשו פה בכל הפעמים שהם היו בארץ-אז לא הייתי חי פה.

אני לא מתלהב ממדינה שבה שוחטים חיות כל החיים ומשפריצים את דמם על המזבח, ולא מזה שסוקלים נשים שבגדו [וגברים לא],

או הומואים, או מי ש'מחלל שבת'. השוס הוא לא מדינה יהודית, אלא מדינה ישראלית חופשית! שבה מותר לעשות מה שמאמינים.

אם היתה קמה פה מדינת הלכה, הייתי מעדיף לחיות באוגנדה. כל אחד שיחשוב-יבין שאם היתה מדינה יהודית, לא היינו חיים פה למרות שהיא 'שלנו'. זה לא משנה אם משמרות המהפכה הם מוסלמים או יהודים.

אז על הדרך-תודה להרצל שדאג שלא תהיה פה מדינה של אלישיב או עובדיה.

ועכשיו לעיקר.. כמעט כל החברים שלי היו בצפון בחג. אני רואה את תמונותיהם על שפת הכנרת, עירומים ושזופים. אז למה אני לא מטייל, אה?  אני כבר לא זוכר איזה רעש עושים הגלים.. אז אני אסביר לכם למה, אבל בדיוק!

לא בא לי לחכות במרכזית שעה לאוטובוס ואז לגלות שאין מקום ולנסוע בעמידה.     לא בא לי להידחף בכניסה לפארק הקופים כשסביבי מאות אנשים נרגשים. אני לא בעניין של שייט בגני יהושוע עם מלא חרדים צוהלים וילדיהם הפרימיטוויים.

לא רוצה להיצלות בחום של הצפון או בלהט הדרום.. גם לא מדליק אותי לראות סרט ב'ראש הניקרה' על התפתחות סלע הגיר לפני 10,000 שנים, והפיכתו לחיוואר הצורני+הסבריה של המדריכה על יחודו של איזור זה במרחב.

ואל תגידו שאני זקן נרגן ורוטן ששונא אנשים [רק חרדים], כי אני לא! אני אוהב את הארץ, את אנשיה, את החירות שבה ואת נופיה,

רק שאני מעדיף לשבת על כוס מיץ טרי ב'טעמון'. לטייל בשדירות ממילא הקסומות. לשכב על הדשא בגן העצמאות [ירושלים יא סוטים], ולעשן סיגריה על בירה הולנדית בטיילת ארמון הנציב..      אז מה דעתכם??

שבת שלום ואהבה

כאן ירושלים, מישור

[לא קשור: אבא שלי מתקשר אלי עכשיו 7.30 בשביל לשאול אותי איפה אני עושה 'ברכת החמה' שזה איזה טקס מטופש של דוסים. גם אתמול בערב הוא התקשר לשאול איפה אעשה מחר את הברכה. שתבינו באיזה מצב הזוי וחולני אני נמצא:::]

[אני שמח שיש לי בלוג. תקופת הדיכאון עברה עליי ביתר קלות כשאפשר לפרוק. וכעת אני חזרתי להיות אופטימי:::]

תל אביב בת מאה. כציוני אמיתי אני חייב לשמוח, אלא שאני סובל מתסמונת 'דיכאון תל אביב'. זוהי תסמונת קשה ובלתי ניתנת לריפוי, שסובלים ממנה בעיקר ירושלמים, ואופן קל יותר גם תושבי הצפון והדרום. תתפלאו, אבל יש גם תל אביבים כשרים שאלרגים לעיר.

הקטע עם התל אביבים, שהם מנסים לשכנע אותך לאהוב את עירם.. כאילו דא? אני ירושלמי, אבל אני מבין לגמרי שיש אנשים ששונאים את ירושלים. אני גם יכול להבין למה. אבל התל אביבי המצוי רוצה שאסביר לו למה אני שונא את ת''א.

רבאק. אני שונא ערק. למה? ככה. זה מגעיל. אני שונא שום. למה? ככה. זה יותר מגעיל. אני גם שונא את תל אביב. למה? ככה. זה עוד יותר מגעיל:}

אנו הירושלמים, כמו שמשון הגיבור. ברגע שאנחנו מגיעים לתל אביב, האנרגיות שלנו נעלמות. אנו מתהלכים בעיר המהבילה, המיוזעת והמסריחה הזו, ומרגישים כמו זומבי. מה לעזאזל יש לאהוב בחרא הזה?

אבל למרות זאת אני מאחל מזל טוב לתל אביב, ולו רק בגלל שיש כ''כ הרבה אנשים שאוהבים אותה, ורואים בה את ביתם.   אני רוצה לברך אותך שנואתי החביבה, שתהיי דומה לאחותך הגדולה והיפה-ירושלים!

ועכשיו צ'מעו! נושא כבד ביותר. יש לי בעייה.. אני לא יכול להתנתק מהאסיסואציות [מה זו המילה הזו? הקשרים בעברית] המיניות שיש לרכיבה על אופנוע.. אמנם לכל דבר בעולמינו יש בעיניי הקשרים רומנטיים, אבל כשמרכיבים אותי על אופנוע-אני מרגיש כמו במשגל רכוב.

תארו לכם שחבר כוסון מזמין אותי לעלות על האופנוע. אני לובש את הקסדה, תופס בו ועולה.. עכשיו השאלה איפה להחזיק כדי לא לעוף?! לאחוז לו בבטן, בפולקעס? אולי בחזה? או על הכתפיים?? ובכלל זו תנוחה של סקס. אני מפשק את רגלי וחופן את ישבנו של המרכיב-לעיתים עד כדי קירוב בשר מחרמן.. לפעמים נראה לי, שאם הוא יתקע ברקס-הוא עלול להיכנס להריון לא מתוכנן..

ולכן כשטל הנסיך מרכיב אותי על האופנוע-אין מאושר ממני. אני חוזר להיות ילד, ומקפץ בתנועה זריזה על האביר שלי, חובק אותו מאחור, מרגיש מוגן איתו, אני אוחז בגופו חזק, וכל הנהגים מביטים לראות מי הם שני האוהבים האבירים על האופנוע הכחול:}

המשך שבוע טוב.

מישור בבירה

אין דבר ששימח אותי ומילא אותי אושר יותר מהמעטפה שמצאתי אתמול בתיבת הדואר. מעטפה פשוטה, הכי פשוטה שיש, ועליה חותמת דואר צבאי. כ''כ שמחתי שפרצתי בצרחת ''ואו'', והגברת עם הילדים חשבה שהשטתיתי [ככה כותבים?]. אין דבר אהוב בעיני יותר מצה''ל. מאז גיוסי לצה''ל אינני חוגג יותר את יום הולדתי, אלא את תאריך גיוסי לצה''ל. אותו צה''ל שאחר שנות סבל ומצוקה, כאב ויגון עד מיאוס החיים, קלט אותי אליו בחם ואהבה רבה, התייחס אלי כשווה בין שווים, נתן לי בית חם, אוכל ומפקדים אוהבים. נתן לי כבוד עצמי ואישיות, וחיבר אותי למשהו בעולם הזה-למדינת ישראל. צה''ל קלט אותי, הבן החורג, חסר ההשכלה, המתוסבך נפשית, נתן לי חברים, נתן לי את עצמי. בימים אלו מלאו שנה לבלוג שלי. גם זה חיבור. חיבור לאנשים, לחברה, לקבוצה. תחושת הזרות עדיין אופפת אותי ואיש לא יבין זאת.

כאשר אבי אסר על אחיי לשוחח איתי-הייתי בן 12 וחצי. כשאבי אמר לי שאני לא יהודי הייתי בן 17, וכשהוא אמר לי שרצחתי את אמא-הייתי בן 22. כל שרציתי היה לעבוד, ללמוד, לאהוב. אבל אבי לא אהב את התספורות שלי, את הדאודורנט שלי, את העובדה שאני מאזין למוזיקה עברית ברדיו-דבר שניחם אותי באותם ימים מלאי מכאוב. רציתי להתנצר, להתאסלם, לברוח, למות. הצטערתי שא''א להתגייס בגיל 13. הייתי מת קליני באותם ימים. מאז, הקשר עם משפחתי הוא קשר תפעולי בלבד. השנאה עמוקה מאוד-לנצח.  'נקמת נער כואב לא ברא השטן', ואני כותב זאת בדם ליבי. מאז הפכתי בודד. אמי אסרה על אחי להסתובב עימי, אפילו ללכת למכולת איתי, פקחה עין כשהיו בקרבתי-וליבי נקרע. לא ידעתי מה זה פסיכולוג, עו''ס, רווחה, מישהו לשוחח עימו או בלוג להשתפך. הייתי לבד.

כמה שאני חזק ו'אדיש', כמה שאני מנסה להסתיר זאת ולשחק אותה שהכל טוב, זה עולה לי בנשמה. אני כבר כמה למשפחה משלי, לילדים, לאהבה.

הותשתי מאז שחרורי מצה''ל, מתקופה שגרתית וברוכה. עבודה ובית, בילויים וירושלים. ולכן, כ''כ שמחתי אתמול לראות את הדף הפשוט המבשר לי על '' קריאתך למילואים בקרוב''. אוי צה''ל שלי יקר, אני מאוהב. יש משהו בצבא שחדר לי עמוק ללב. לנשמה.

אני מתגעגע למדים, לנידחות למקלחות ולמזרנים. אין זמן מתאים יותר מחג החירות לקבל מכתב כזה ממי שהוציא את נשמתי מעבדות לחירות, ואשר אני חב לו את חיי במלוא מובן המילה. כי דבר אחד בקשתי וקבלתי. להיות שייך.

אני מחכה בהתרגשות, בקוצר רוח, ובגעגועים עזים, לחזור, ולו לחודש, לכור מחצבתי וביתי הרוחני, לצה''ל, ל'שירות' מלואים ראשון.

אני כבר שוכח מהכל, מכל הקשיים, הבלבול והעייפות.. רוצה לחזור הבייתה!!

צה''ל, תעשה לי ילד:}

באהבה גדולה, מישור.

ואגב.. למיצקוש. הפוסט הקודם היה מטאפורה לתחושותי כלפי החברה החרדית, חברה אשר רוצחת נשמות של ילדים ונערים, ו'שוחטת' אותם על מזבח המצוות. הייתי חייב לפרוק את זה.... אוהב אותך.