אני לא יודעת למה כל כך רציתי לברוח מהבית אתמול. לא, זה לא אומר לקחת מזוודה עם כמה שטויות ולהחליט ש"אומגג אני בורחת אל תחפשו אותייי."
לא.
פשוט לא רציתי להיות שם. להיות עם עמרי.
ובפעם הראשונה בחיים שלי באמת הייתי יכולה לברוח אליו. לחצר. שכבנו אחד בתוך התחת של השני על הערסל והוא אמר לי "אני כבר בגיל שבו הבסיס של האופי שלי מתעצב סופית", סתם, מתוך שיחה.
ואני חשבתי לעצמי, "אני לא יודעת מי אני."
מי אני?
אני יודעת את הנתונים השטחיים. שירה. 14. ישראל. אבל בעצם, מי אני? מי אני בפנים? אני לא יודעת. בעצם, פשוט קשה לי להחליט, כי יש כל כך הרבה יותר מדי אפשרויות.
אני הילדה החמודה והילדותית שקופצת כל הזמן ומתביישת בקלות.
לא.
אני הילדה החכמה והמנומסת והעדינה שטובה לכולם.
לא.
אני הילדה הביצ'ית והצינית שזורקת הערות כל הזמן ולא אכפת לה מפאקינג כלום.
לא.
אני כולם ביחד, ובהתחלה זה היה כיף משגע. אני מי שאני מתי שאני רוצה, איפה שאני רוצה, ולא משנה מה אני ארצה להיות - אני אצליח בזה. אני ביצ'ית? סבבה. אף אחד לא מוכן להתקרב אליי. אני חמודה? סבבה. כולם מתנפלים עליי בחיבוקים ומתאהבים בי. אני חכמה? סבבה. כולם משבחים אותי ומצפים ממני לכל כך הרבה.
אבל לא. זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה להיות אני, מי שאני באמת. אבל זו הבעיה - שאת עצמי האמיתית איבדתי כבר בין כל האני האחרות.
האני האלה הן לא דומות זו לזו בשום אופן. זה אפילו מדהים שלכולן קוראים שירה, כי הן פשוט יישויות שונות לחלוטין. יש דברים ששירה אחת מאמינה בהן והשניה לא, יש דברים ששירה אחת אוהבת לעשות שהשניה לא. יש דברים שאחת מקבלת והשניה לא, יש דברים שזו רוצה וזו לא, ולזו זה חשוב לה ולזו לא.
יש דברים שזו עשתה וזו לא.
יש דברים שזו אמרה וזו לא.
יש מישהו שזו אוהבת, והשניה בכלל אוהבת מישהו אחר.
אבל אני לא משקרת.
זו פשוט אני אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
