אני לא מאוהבת באף אחד מכם. באף אחד. רק במישהו אחד. והוא לא אחד מכם.
בכל זאת, כן, בכל זאת. אתם חשובים לי. שלושתכם? ארבעתכם. לא, בלי שום סיבה מיוחדת. אני פשוט רוצה להיות איתכם, להיות בשבילכם.
אני רוצה שגם אתם תהיו בשבילי לפעמים.
אתם חשובים לי. כשאתם לידי, אני שמחה. אני מרגישה חיה. כשאתם לא לידי, אני מהססת אם לגשת. כשאני ניגשת, ואתם בוחרים להתעלם, אני רוצה להתכווץ לתוך עצמי בפינת החדר ולבכות בלי שאף אחד יראה. לבכות עד שתבואו. שתסתכלו עליי בוכה.
ואז אתם תחבקו אותי ותגידו שאני חברה כל כך טובה.
למה אתם לא שמים לב? למה אתם לא מתיחסים? אתם יודעים כמה זה פוגע? אתם יודעים כמה זה שובר את הדברים שקורים בתוכי? את מה שאני לא מוכנה להראות לכם על פני השטח אלא רק במסווה עבה של תועבה?
כמה שאני יורדת עליכם.
כמה שאני משפילה אתכם.
כמה שאני מתעלמת מכם.
כמה שאני ביצ'ית כלפיכם.
כמה שאני לא נחמדה.
למה אתם חושבים שאני עושה את כל זה? למה אתם חושבים שאני עושה את כל זה לעזאזל?
"איזה לא נחמדה את, שירה."
רציתי להשבר ברגע הזה. רציתי להעלם. רציתי לצנוח על הרצפה ולהתנצל בפניך. רציתי להתחנן בפניך שתקבל אותי. שתקבל אותי. שתקבלו אותי.
לא, לא לזה התכוונתי! לא רציתי לפגוע! רציתי להיות נחמדה, רציתי להיות טובה, רציתי להיות כיפית וחמודה, זה כל מה שאני רוצה שתחשבו עליי. לא, לא התכוונתי להגיד את זה. אז למה לעזאזל זה יצא? למה הפה שלי מדבר בלי שאני אשים לב? למה אני עושה ורק אז חושבת?
אז השתניתי. נהייתי נחמדה. נהייתי טובה. כמה השקעתי בך, זוכר? נתתי כל מה שהיה לי. ימים שלמים שהכנתי הכל כדי שתהיה שמח. התפללתי שלא תתאכזב.
למה אתם חושבים שאני רוצה לשחק קלפים? כי המשחק הזה כיף לי?
הוא לא כיף בלעדיכם.
למה אתה חושב שפתחתי מייספייס?
למה אתם חושבים שאני עומדת באמצע הכתה וצועקת שאני נותנת חיבוקים חינם?
כדי שאחת מהבנות יחבקו אותי? אתם חושבים שזה מעניין אותי? אני עושה את זה כדי שאתם תבואו ותחייכו אליי.
וכשאני מפספסת משהו, כשאני מועדת, כשאני דורכת עליך או מאחרת. אני לא מרגישה רע בגללי, אלא בגללך. אני אומרת שאני מצטערת, באמת, שאני אלמד לפעם הבאה.
אתה מפנה את המבט והולך.
וכשאמרת שלא תחליף אותי כששאלתי, הרגשתי כאילו אני אולי, כן, אני, שווה משהו.
מישהו מכם חושב עליי לפעמים? אני תוהה...
כשאני מתישבת לידך. סתם.
כשאני מחכה לכם. כשאני מחכה לכם בדרך הביתה, בשם כל מה שקדוש.
אני מחייכת חיוך ענקי. מבפנים. מבחוץ אני לא מרשה. הפנים שלי אדישות. אני מדברת איתכם תוך כדי משהו. "אתם באים הביתה?"
אתם באים הביתה?! בואו נלך ביחד! בואו נצחק! בואו נשב שעות על המדרגות ונדבר! טוב? טוב?
"אהה.. אממ, אנחנו נשארים לשחק כדור רגל עם כולם..."
"... זבלים. אני שונאת אתכם."
אבל חיכיתי כל כך...
זוכרים שחיכיתי לכם כששחקתם יום אחד? ישבתי והסתכלתי עליכם. חיכיתי בערך חצי שעה בחום, בשעה שיכולתי להיות בבית מזמן. אבל רק כדי ללכת איתכם.
"מתי אתם מסיימים לשחק?!"
"עוד גול אחד!"
"נו...!"
איך שאתם צוחקים...
ניצחתם. ניצחתם את העולם. ניצחתם את אלוהים.
"אוקי, סוף סוף, בואו נלך הביתה. לא מאמינה שאשכרה חיכיתי כמו מפגרת."
חיכיתי, חיכיתי לכם.
"א-אני לא חושב, אולי אמא שלי תיקח אותי... ממש חם, את יודעת, ווי, אין לי כוח..."
"לעזאזל איתך, חיכיתי לך! חיכיתי לכם! אני אהרוג אותך! נשבעת לך!"
אבל חיכיתי... אתה לא יכול לאכזב אותי...
או שכן.
"אתה בא הביתה?"
"אה, לא, אין לי כוח. אני במילא צריך לקחת את אחותי."
"הו."
...
"היי, מעוז, אתה יכול לשאול את עיטם אם הוא בא?"
אני מחכה.
"כן, כן, אנחנו עוד שניה באים."
אני מחכה במורד המדרגות. הוא חולף על פני כמו רוח סערה.
"היי...!"
"אני רק מביא את הכדור!"
לא חזרת כל כך. איבדתי סבלנות. הלכתי הביתה. היה חם ועייף. ושקט בלעדיכם.
הסתובבתי לאחור. הייתם שם. עם מישהי.
חיכיתם לה כמו שאני חיכיתי לכם?
זה רק במקרה שהיא כל כך הרבה יותר יפה ממני?
רציתי למות. רציתי לצרוח. התאפקתי.
לא, אני לא יודעת למה אני מצפה. הרי ככה זה, בנים בני 14. ככה הם.
אני בכל זאת מחכה. אני בכל זאת אוהבת אתכם. אני רוצה שתחייכו אליי ותגידו לי כמה אני חברה טובה.
שתזכרו.
לא אכפת לי מכם. מה נראה לכם? הרי ברור שאני רק מעוניינת בעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
