כל מה שהתכחשתי לו בתוקף,כל מה שניסיתי למחוק עלה לי היום.
עבדתי איתו היום.ובפעם הראשונה מאז הפרידה הייתי בסביבתו כל כך הרבה זמן.
כל מה שניסיתי לשכוח ולא הצלחתי באמת, התפרץ היום.
הדמעות שנשמרו בבטן פרצו היום כמו סערה. כשראיתי אותו.
כשכל הזמן שעברתי לידו,הייתה תחושה של רגע,רק של קמצוץ שנייה שהכל בסדר.
שאנחנו עדיין ביחד אוהבים,כמו שזה היה פעם.
אבל זה שקר,זה לא ככה,גם לא יהיה.
וכשישבתי איתו,ודיברנו,והוא אמר לי שהוא לא שוכח כמה אני יפה.
וכשהוא ביקש ממני חיבוק,ועמדנו דקה ארוכה והתחבקנו. והרגשתי את הלב שלו פועם,את הגוף שלו רועד בגללי.
פשוט לא יכלתי לעצור את עצמי,התחלתי לבכות כמו מפגרת.לבכות את החיים שלי.
אני זאת שחתכתי את זה,אני ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות,אז למה כל כך כואב לי?
כל השנתיים וחצי רצו לי בראש היום במהירות מטורפת.הכל חזר אליי אחורה.
ואמרתי לו שאני רק מקווה שיום אחד נוכל להיות ידידים.
והוא אמר לי?
שזה לא יקרה,כי הוא עכשיו אוהב אותי,ולא רוצה לראות אותי כדי לשכוח.וכשהוא ישכח אותי הוא אמר שהוא ישנא.
וכשהתחלתי לדבר איתו על למה נפרדנו,הוא קטע את השיחה בטענה שהוא במילא לא יאמין למה שאני אגיד.
והדמעות על הלחיים שלי,ואני רק מנסה להגיד לו שזה לא נכון,כל מה שהוא חושב עליי לא נכון!
ואני לא יכולה לשנות את דעתו,בשום אופן..
הוא בטוח שנפרדתי ממנו בגלל משהו,שהוא בכלל לא נכון!
וככה הוא יחשוב עליי כל החיים.וזה כל כך לא פייר.
לא הייתה לי כוונה לפגוע בו,חתכתי כי היה לא רק טוב,היה הרבה רע שלא יכלתי להתמודד איתו.
ואני אמרתי לו היום שאני דואגת לו,שהוא עדיין חשוב לי.
ושאני מעריכה את זה שבסופו של דבר הוא היה מאוד חזק,הרבה יותר חזק ממה שציפיתי.
אבל מה יועילו המילים? הוא לא ישנה את דעתו עליי,הוא עקשן,זאת אחת הבעיות הגדולות שלו.
ובעצם ככה הוא מתכחש לאמת.
ואני יכולה להבין אותו.
את הכל,את הכעס,את ההתרחקות. הכל.
אבל אני לא אוייבת.
ואני באמת רוצה שיהיה לו טוב.
ואני מקווה באמת שיהיה לו טוב והוא יהיה מאושר,בדרכו שלו.
ואני?.....מה אני,אחיה עם ההחלטה שלי,בסופו של דבר זה הכי טוב לשנינו.כשחושבים על זה עם הראש.
משתיקים את הלב.
אני רק מקווה לא לבכות ככה שוב.כי אני כבר 3 שעות רק בוכה.
והכי חשוב.אני מקווה שהוא לא באמת ישנא אותי כמו שהוא אומר.
כי הוא אדם שחשוב לי מאוד.
רק שיהיה לו טוב.
אני כבר אסתדר....
אוף איזה דכאון.אלוהים:(