רוטינה

קראו לו מוריס.הוא גר באחת הערים הגדולות,לא ממש התעניין בבחורות.אהב את הטבע,את השמיים הכחולים ואת הדשא הירוק.הוא היה בודד.הוא אהב לטייל,בעיר הוא אהב את הבתים הלבנים הגבוהים ואת השלולית המטפטפת.

יום אחד הוא טייל כהרגלו,מקשיב לצלילי העיר,כשפתאום מבין הרבים ראה אותה. היא הייתה כל כך יפה שלא הצליח להוריד ממנה את עיניו.היא עברה לידו בלי לשים לב אליו והוא החליט לעשות הכל כדי להכיר אותה,אז הוא עקב אחריה.הוא גילה ששמה הוא סילביה,והיא גרה באחד מהבניינים הלבנים הגבוהים.

עוד באותו הרגע החליט שהוא עוד ישיג אותה.הוא הלך לביתו והחליט להכין לה הפתעה.שעות רבות הוא עמל קשה להכין את ההפתעה,ובסיפוק רב סיים את ההכנות ב5 בבוקר.

הוא רץ לביתה וחיכה שם,אולי תצא ותבחין בו מחכה לה.

הוא חיכה שעות רבות ולבסוף היא יצאה.הוא ניגש אליה עם המתנה ודי הפחיד אותה.בהתחלה היא לא הבינה מי הוא,והם ישבו לדבר,הוא סיפר לה איך ראה אותה ברחוב,ואיך שבתה את לבו.היא הייתה די מופתעת,אך זה הביא אותם לידידות נפלאה.

לא עבר זמן רב,וגם סילביה התאהבה בו.הו כמה יפה הייתה אהבתם.

הם טיילו ביחד,הוא הראה לה את המקומות שהוא אוהב.שעות יכלו לשבת מכורבלים על הדשא הירוק ולצפות בשמים הכחולים.

המפגשים החברתיים ליד השלולית המטפטפת,הטיולים הרחבי העיר,ואהבתם הנפלאה הבטיחו עתיד נפלא.

אהבתם הייתה נראית נצחית,אחת שדבר לא יערער בה.

יום אחד מוריס חיכה לסילביה ליד ביתה כהרגלו,אך היא לא יצאה אליו.

דאגה עברה בלבו.הוא חכה לה יום שלם,ואחרי זה גם בילה שם את הלילה.אך היא לא יצאה.

לבסוף התייאש והלך לחפש אותה בעיר.

את סילביה הוא לא מצא,אך ליד השלולית המטפטפת הוא פגש את ידידיתם המשותפת סופי. היא נראתה מטופחת כהרגלה אך מצוברחת מהרגיל.

"ראית את סילביה?" שאל אותה מוריס

סופי התעכבה בתשובתה.

"אני מרגיש שאת יודעת,איפה היא? תגידי לי בבקשה" אמר מוריס בקול רועד.

"צר לי להיות זאת שמודיעה לך,אבל סילביה איננה,מוריס..." סופי אמרה בראש מורכן.

"מה זאת אומרת איננה?..."מוריס סירב להאמין

"אתמול,אחרי הדייט שלכם,היא רצה שמחה הביתה,ולא ראתה את האוטו המתקרב.הוא פגע בה,פגע בה חזק כל כך עד שהעיף אותה לכניסה של הבניין שלה. היא יכלה לשרוד לו רק מישהו היה עוזר לה,כל כך רציתי לעזור לה אבל לא לא הייתה לי דרך,אני הייתי למעלה.בבניין הזה היה מישהו,הוא בדיוק ירד למטה במדרגות,היא כנראה הפריעה לו בדרך, ובמקום להגיש לה עזרה,הוא פשוט בעט בראשה והסתלק משם.לו הוא היה עוזר לה היא הייתה שורדת.צר לי מוריס,אבל סילביה איננה"

סופי הסתכלה למוריס בעיניים גדולות וחלולות מעצב,ומוריס לא יכל להגיד דבר,הוא פשוט הסתלק משם.

הוא הלך לבד ברחובות חשוכים,בלבו כאב,בראשו מחשבות.

הוא סירב להאמין איך יכל הבן אדם לא להגיש לה עזרה,הרי ראה שהיא פצועה,ואיך יכל עוד לבעוט בראשה?

והוא לא הבין למה,זמן רב חשב על זה.עם הכאב בלבו ועם כל הרוע של המציאות,הוא הגיע רק למסקנה אחת:

הבן אדם לא ניגש לעזור לה רק מסיבה אחת ברורה ,הרי למה שהוא ירחם על חתולת רחוב?

הסיפור נכתב לכתיבה נוצרת.