לפני כ-11 ימים החל לו החופש הגדול. כיתה י' כבר מאחורי.
מאז שחזרתי הביתה,לא עבר יום שלא בכיתי בו לפחות קצת.
זה פשוט לא נקלט שהשנה עברה לה כל כך מהר והיודבטים שלנו,שהם למעשה חצי מהמשפחה השניה שלי,אינם.
החברה הכי טובה שלי היא אחת מהם וכך גם החבר שלי.
הגעגועים הם אין סופיים. אין יום שאני לא חושבת על הראשון לספטמבר בלעדיהם.
אמרו לי:"זו היא רק תקופה בחיים שלך,את צריכה לעבור הלאה".
אני מבינה את זה,באמת שכן,אבל איך אפשר לעבור הלאה מאנשים?!
בנוסף לכך,אף פעם לא הייתי בקשר מרחוק,
ועכשיו זוהי הסיטואציה שבה אני נמצאת עם החבר שלי.
הוא מפתח תקווה-אני מחדרה.
אצלו ההורים מסכימים לצאת-אצלי אמא קשוחה.
ב1 לספטמבר אני אחזור ללמוד-הוא לא!
בקיצור,זה קשה,לי בכל אופן.
בכל יום שעובר,הגעגוע שלי אליו גובר.
דבר אחד אני יודעת,אם זה באמת אמיתי מה שיש בינינו ולו איכפת ממני כמו שלי איכפת ממנו,שום דבר לא יפריע לקשר בינינו!
וכמובן איך אפשר בלי בעיות בבית,משהו שמוכר לרובינו,לא?!
עם כמה שאני אוהבת את אמא שלי ועם כל הכבוד וההבנה שלי אליה,היא לא מבינה שאני כבר לא ילדה קטנה.
קשה לה לראות ולהפנים איך מול העיניים שלה,הבת הקטנה שלה גדלה להיות נערה עצמאית שרק רוצה חופש ולא סובלת שחונקים אותה.
אני רוצה שהיא תהיה מודעת לחשיבות שלה בעיניי,אך גם לחשיבות החופש בשבילי.
אני בת 17 ולא יכולה להיות כלואה בבית בין 4 קירות לבנים,עם סבתא ושני שרקנים.
אני רוצה לצאת אל העולם הגדול.
להנות עם חברים,לעשות טעויות וללמוד מהן,לראות מקומות,לחוות חוויות.
את גיל הנעורים שלי אני אף פעם לא אוכל להחזיר והיא לא מבינה את זה,כאילו שהיא לא הייתה בגילי.
הגיל הזה עובר כל כך מהר,אני זוכרת שכאילו רק אתמול הייתי בת 12 וחגגתי בת מצווה באילת וכבר אני בת 17 עולה לכיתה י'א.
זהו הסיפור על מה שקורה אצלי בבית ממש על קצה המזלג,כיוון ששאר הפרטים לא באמת חשובים,זה העיקר.
כל הדברים הללו משפיעים עלי מאוד חזק ומכניסים אותי לסערת רגשות.
זה באמת יותר מידי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
LiL maHa xD
