RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2003
 על ראיון העבודה המביש
נכון שעברו כבר כמה ימים מאז, והספקתי להרגע, אבל יש לי עוד מה לומר בנושא, לעצמי ולעולם כולו. ביום ראשון האחרון היה לי ראיון עבודה, במקום שלא נציין את שמו, כמובן. רק אומר לכם כזה דבר - אין מישהו במדינה שלא מכיר את המוצר שמוכרים שם (תחום: תקשורת, אבל זה הפרט הכי חושפני), ושלא קנה אותו פעם-פעמיים לפחות. הייתם מצפים ממקום כזה להתייחס ברצינות לאנשים שהם מזמנים לראיון.
אודה ואתוודה, מדובר במשרה שלא מגיעים אליה ממודעות הדרושים בעיתון, אלא מהיכרות של גורמים בתוך הארגון עצמו. יחד עם זאת, הראיון תואם 3 ימים מראש, עם מזכירתו הנאמנה של המראיין, נשלחו קורות חיים, והכל כחלק מתהליך מסודר, שכל מי שחיפש עבודה אי פעם, מכיר אותו היטב.
הגעתי כ-10 דקות לפני השעה שקבענו. האיש היה במשרדו, שקוע בטלפון סוער. חיכיתי בסבלנות. נכנסתי כ-15 דקות לאחר המועד שקבענו. כמובן. 15 דקות איחור זה לא נחשב. איש גדול וחשוב כמוהו. 15 הדקות שלו נורא יקרות. שלי זולות, ככה זה.
מתוך כמה ראיונות עבודה שעברתי בחיים, למדתי שמקובל שקורות החיים של המרואיין יהיו לפני המראיין, ע"מ שאפשר יהיה לדון בהם, לשאול שאלות ולהבהיר את הדרוש הבהרה. שולחנו של האיש החשוב היה ריק, מלבד טלפון סלולרי ושלט רחוק לטלוויזיה שהייתה לו מעל הראש. עוד לפני שהתחיל הראיון ממש (לא "נעים מאד", לא לחיצת יד, לא כלום) הוא קטע אותו כדי לבהות לכמה דקות בחדשות בטלוויזיה. ניחא.
"איך הגעת הנה, בעצם?", שואל האיש החשוב כשדעתו פזורה על פני כל מקום בחדר מלבדי. הסברתי שוב את התהליך, אמרתי ששלחתי קורות חיים, ותהיתי בליבי אם הוא השתמש בהם כדי לנגב את ישבנו המפואר והקדוש בפעם האחרונה שהוא הלך לשירותים.
במהלך הראיון, שארך כ-8 דקות, הוא קיבל 3 שיחות לסלולרי, כולן אישיות ולא קשורות לכלום, וניהל אותן כאילו אני לא שם בכלל. התביישתי בשבילו, אולם נצרתי את לשוני. להסתכל לי בעיניים הוא אפילו לא טרח. אני לא בוטחת באנשים שעיניהם משוטטות על פני כל החדר.
הוא לא טרח להסביר כלום על מהות העבודה, התנאים והדרישות, ונאלצתי לגייס את נסיוני כמראיינת, כדי לחלוב ממנו את המידע שכה הייתי זקוקה לו. מדובר ב-4 משמרות בשבוע, אולם המשכורת משולמת "גלובאלי". המשמעות - אפשר לטחון לך את הצורה, ולא תקבל תמורה הולמת. ניחא.
ואז הגיע הפאנץ' ליין - כיום אני עובדת במשרה חלקית (3 משמרות בשבוע, לפעמים פחות) במקום אחר. מאחר וגם המשרה שהוא הציע לי אינה משרה מלאה, קיוויתיי מאד לקרוע את ישבני ולעבוד ב-2 עבודות. אבל, לא. הוא אינו מוכן לשמוע על כך.
אז מה היה לנו כאן? האיש הגדול מציע לי להמיר משרה חלקית במשרה חלקית. המשכורת - כמעט אותו הדבר. יציבות בעבודה - לעומת מה שיש לי היום, בחברה הגדולה בה אני עובדת - יוק. תנאים - לא משהו. יוקרה - יש ויש. וזהו בעצם. בסופו של עניין, הוא מציע לי את האפשרות להוסיף את שם הארגון הזה ברזומה שלי, בעוד 4 חודשים, כשיפטרו אותי (הם עורכים שם סבבי פיטורים ברמות שאין להן תקדים). ואז יהיו לי קורות חיים נורא יפים, אבל עבודה - ממש לא.
בסוף הראיון עוד דחפתי לו ליד את קורות החיים שלי (שהשכלתי להביא עמי), ראיתי אותו מרפרף עליהם בעיון השווה ערך לקריאת הקומיקס בחוברת של ספיידרמן, ואומר לי שאם אני רוצה לערוך מבחן (מבחן שבודק יכולות הקשורות לעבודה, ואח"כ מבחן ב"פילת"), אני יכולה עכשיו. חשוב לציין שהקבלה לעבודה מותנית במבחנים אלה, אולם בואו נאמר שאני מתארת לעצמי שהייתי צולחת אותם ללא בעיות מיוחדות.
לא, אין לי חיים. אני באתי להעביר איתך יום של דחקות ומבחנים על רגל אחת, כשאת השם שלי אתה בקושי יודע. בושה וכלימה, חרפת הזלזול בבני אדם. אמרתי לו שאתקשר למזכירה שלו לקבוע מועד למבחן. הושטתי את ידי ללחיצה יד, כמו שחינכו אותי בבית, הוא בהה בה רגע בחוסר אמון, אפילו לא קם ממושבו, ולחץ את ידי במהירות, ברישול.
בימים הראשונים שלאחר הראיון, עוד התלבטתי אם לשקול ברצינות את ההצעה ולנסות את מזלי. היום ברור לי, שלמרות הפרסטיז' (עלק) והיכולת להתקדם (לכאורה) בצעדי ענק, אני מעדיפה ללכת על הטכנולוגיה, היציבות, ועל מקום שבו לפחות מתייחסים אלי כבת אדם.
ואתה, איש שמן וטיפש, דע לך כי הפסדת את אחד הכשרונות הגדולים שהיה יכול להיות לך הכבוד להעסיק. ולמה? מפני שאתה שחצן עלוב, שחושב שאני צריכה לשלם לך כדי לעבוד אצלך.
ואתם, כל החלאות שיושבים מאחורי שולחן המעסיק - עכשיו זו התקופה שלכם, כשאין עבודה ולנו, העובדים, אין כוח ואין יכולת לנהל מו"מ ולבוא בדרישות. אבל יומכם בוא יבוא, ועוד תחפשו אותנו - בסיבוב, בנרות, בגהינום. לא לעולם חוסן.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
