RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2009
 תיפוף אחרון
לפני כמה חודשים הבנתי שאין ממש ברירה. צריך לעשות את הצעד, להשלים עם המצב ולהמשיך הלאה. לא שזה בא לי בהפתעה, או משהו. אני מכירה את עצמי מספיק טוב. מכל הפעילויות והתחביבים שלי, אין הרבה שהחזיקו מעמד לאורך השנים. רק הטובים והחשובים שביניהם ממשיכים ללוות אותי. וכל השאר - טעימות שאני אוהבת לעשות, וכנראה כך זה יימשך.
וכך היה גם עם התופים.
לפני כמה שנים, בעקבות רצון להגשים חלום ילדות, אמונה בחוש הקצב שלי ואולי גם השפעה של החברה בה הסתובבתי, החלטתי שאני רוצה ללמוד לנגן בתופים. אני מקבלת החלטות ספונטניות כאלה הרבה פעמים, וגם במקרה הזה מצאתי את עצמי מהר מאוד בבית ספר למוזיקה, עם מורה חביב ומאוד סבלני. חוש הקצב שלי אכן התגלה כסביר, וגם הטעם שלי במוזיקה, אבל הקואורדינציה בגיל 24 היא לא הקואורדינציה של גיל 15 - אבל זה התגלה לי בשלבים מאוחרים יותר.
ההתלהבות התגברה ונמשכה, והחלטתי שאני רוצה סט תופים משלי, ולא להסתפק בלהגיע לאימונים בבית הספר עצמו. כהרגלי, לא הייתי מוכנה לשמוע על יד שנייה וציוד משומש, ואחרי בדיקות פיננסיות מהירות, התייצבתי ב"כלי זמר" ורכשתי מערכת תופים בסיסית-אך-טובה, בצבע אדום מהמם. הסט ליווה אותי במעבר של שתי דירות, ובאופן מפתיע לא עורר עליי את זעמם של השכנים באף מקום. עניין של מזל ומיקום נכון, אני מניחה.
שיא קריירת התופים שלי היה, ללא ספק, ההופעה האחת והיחידה שביצעתי מול קהל של יותר מאדם אחד. זה היה לפני 4 שנים (!) וכנראה שצודק מי שאומר שצריך לפרוש בשיא.
לא ששם החלה ההידרדרות, אבל שילוב של כמה גורמים קריטיים, ובעיקר ירידה בחשק, הביאה לכך שבסופו של תהליך ויתרתי על שיעורי התופים. לקח לי הרבה זמן לעשות את זה ולבצע את ההחלטה בפועל, בעיקר כי נהניתי מהכיף של לבוא ולהריץ דחקות עם המורה הסופר-סבלני שלי, שסבל בשקט את כל השגעונות שלי, כולל השנאה שלי לג'אז, ל-Stairway to Heaven והנסיונות הנואלים שלי להוציא את השיר Son of Alerik.
האמת היא שפשוט לא היה לי חשק להתאמן. לא הצלחתי למצוא להקה שמתאימה לי (כלומר, איזה בסיסט וגיטריסט שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, לא מתכננים להופיע ולא חושבים על להוציא דיסק - תתפלאו כמה שהחיידק הזה מדבק), העבודה החלה לתפוס חלקים נרחבים יותר ויותר מחיי, והכי פשוט - קצת נמאס לי.
היה לי כיף לנגן, ללמוד ולדבר על מוזיקה. בכלל, מוזיקה היא חלק חשוב מהחיים שלי, וזה תענוג לשכשך בה עם אנשי מקצוע או סתם חובבים להוטים. כיף לדבר על שירים, מקצבים, ביטים, סגנונות, דינמיקה, סאונד ועוד כאלה. תקופת הנגינה שלי על התופים לימדה אותי המון - כולל איך להאזין לשירים בצורה מקצועית - וזה היה בסך הכל כיף גדול. חוץ מזה, ניגנתי לא רע בחלק מהמקרים, שזה בכלל הישג רב משמעות בפני עצמו.
וכך, סט התופים עמד די מיותם בשנתיים האחרונות. בשלב כלשהו עברו חודשים שלמים מבלי שנגעתי בו (חוץ מלנקות אבק). לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הגעתי להבנה שכדאי לי פשוט למכור אותו. במקרה שיחזור לי השיגעון (מוטל בספק), אני יכולה למצוא שפע חדרי חזרות או אפילו לקנות סט חדש. בינתיים - לא חראם?
ספייק, החתול הג'ינג'י יציר השטן שלי, אמנם מאוד אוהב להתחבא ולשחק באזור התופים, אבל החלטתי שזו לא סיבה מספיק טובה כדי להמשיך ולהחזיק אותם. וכך, אחרי חודשים של עצלות נטו, צילמתי את הסט ופירסמתי מודעה בכמה לוחות.
על פי שני הטלפונים הראשונים, הייתי בטוחה שאני בדרך למדור הגהינום העשירי, ושייקח לי לפחות שנה למכור את הסט. השיחה הראשונה היתה ההורסת מכולם:
"אתם מוכרים כלי נגינה?"
"אני מוכרת את סט התופים שלי, אני לא חנות או משהו"
"אה, את התופים"
"כן"
"טוב, יש לכם אורגן?"
האמת היא שיש לי אורגן, אבל הוא אצל אחותי הקטנה ולא נראה לי שאני רוצה למכור אותו. אז עסקה לא יצאה מהשיחה הזו. אחרי עוד שיחה עם מסומם חולה נפש ואידיוט אחר, שלא הסכים לבוא לראות את התופים "אם עוד מישהו בא לראות אותם", הגיע בחור צעיר, מתופף וירושלמי, שהחליט לסייע לאחותו הקטנה, בת ה-16, לקנות סט. הוא בא, בדק, הסתכל וניגן, ושלושה ימים אחר כך (אתמול) בא, שילם ולקח את הסט.
הספקתי לנגן עוד סשן מאולתר אחד לפני שהתופים עזבו את הבית. לא היה מרגש נורא, אבל היה נחמד לראות שלא שכחתי הכל. קצת מוזר לראות את המקום הריק שנשאר, אבל בסך הכל אני שמחה שאיזו נערה נחמדה תנגן על התופים ותיהנה מהם, במקום שהם יעלו אבק אצלי בבית - אבק שאני עוד צריכה לנקות אחר כך.
בשנים האחרונות למדתי שלא הכל צריך לשמור, לאסוף ולאגור. אפשר לזרוק, למכור, לתת ולהמשיך הלאה בחיים. יש דברים שצריך ללמוד להשאיר מאחור. דברים משתנים. החיים משתנים. התחביבים ותחומי העניין שלי באים והולכים - וכך היה גם עם התיפוף.
רק הצלילה לעולם נשארת.
שבוע טוב!
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
