בסך הכל, בחודשים האחרונים לא התעסקתי יותר מדי עם מספר הכניסות לבלוג, מלבד פעמים בודדות, כמו הקישור מעמוד הבית של נענע, שהביא לפה משהו כמו 10,000 קוראים ביומיים. זה באמת היה אירוע נדיר, אבל חוץ מזה, מונה הכניסות כבר הפסיק לרגש אותי באופן מיוחד.

אולי משום שבכל זאת, אני מחזיקה את הבלוג עם מספר הכניסות הגבוה ביותר בישראבלוג, ללא רמאויות, תכנותים או גימיקים. פשוט ככה. ומשום כך, בשלב כלשהו, זה הפסיק לרגש אותי. אחרי הכל, זה לא משהו שאני יכולה לכתוב בקורות החיים שלי, לא מקבלת מזה כסף ולא מתארחת בזכות זה בתוכניות אירוח (נו, מי ירים את הכפפה? ). אני לא בתחרות עם אף אחד, ובסופו של דבר הבלוג הזה הוא ה-Scrap Book שלי, בו אני מקשקשת על מה שבא לי ומציגה את התמונות שבא לי להציג. יש פה כמה קטעים שהם ממש "יומני היקר", יש "מאמרי מערכת", יש דברים טכניים, יש ספורט, יש הומור, יש שטויות. "הכל מהכל", כמו שאני נוהגת לומר, ולכן אי אפשר ממש לאפיין את הבלוג שלי.

יריב הוריד בימים האחרונים את הקאונטר המהולל והמונה הפסיק לספור כניסות, אם כי עכשיו בכל זאת רואים מהיכן נכנסים הקוראים, דבר שתמיד עניין אותי יותר מהכמות נטו. פרצה פה מהומה רבתי, בעיקר בגלל הסיבה הזו. אם תיכנסו לבלוג של יריב, תראו שמרבית התגובות לפוסטים האחרונים שלו היו קשורות בנושא הקאונטר, מה שרק מדגיש מחדש את העובדה שחלק ניכר מהאנשים פה (הרוב? לא יודעת) כותבים בשביל לראות כמה אנשים ייכנסו ואיך אפשר להעלות את הפופולריות של הבלוג.

חלק עשו בשביל זה ניסויים בגימיקים עלובים, חלק סתם חיבלו במערכת וחלק עשו את זה ביושר - הם פשוט כתבו משהו שאנשים אחרים רצו לקרוא. וזה לא פשוט כשנכנסים אליך 200, 300 או 800 איש ביום. אתה פתאום מרגיש מחויב, יש הרבה מנויים, יש קוראים - אנשים שרוצים שתכתוב משהו כדי שיהיה להם מה להגיד לך בחזרה. מצפים שתספק תכנים, וכדאי שהם גם יתאימו לטעם הציבור, כי אחרת בטוח יהיה להם מה להגיד. האמת? תמיד יש להם מה להגיד. לרוב אני מתייחסת לזה כחלק מהעניין. לפעמים אני מגיבה לאלימות באלימות, ולפעמים אני פשוט מוחקת.

על הטוקבקיסטים אפשר לעשות דוקטורט. על הטוקבקיסטים בישראבלוג אפשר לעשות לפחות איזה סמינר קטן. כמות הרוע, הקנאה והגועל שיש פה מגיעה לפעמים לדרגות שמתחשק לסגור את הבלוג ולהגיד לכולם ללכת להזדיין. הפתרון שלי, אגב, הוא סתם להגיד לכולם שילכו להזדיין. וולגריות עושה טוב לנשמה לפעמים. לא כל האנשים הפנימו שבלוג הוא קודם כל יצירה של אדם אחר. זה שהוא נמצא במרחב הציבורי לא אומר שאפשר לירוק עליו.

לגבי יריב, אני חייבת לציין שהצקתי לו קשות היום בקשר לבעיות אחרות שהיו באתר מאז השינויים, והוא ספג את זה בסבלנות ראויה לשמה. בסך הכל, האיש עושה עבודה יפה, אז תרדו ממנו קצת ותנו לו לעבוד.

לגבי הקאונטר, מבחינתי אפשר להשאיר אותו במצבו הנוכחי (אם כי יש פתרון חלקי). אני כותבת ועושה את הדברים שאני אוהבת. כל אורח שבא ונעים לו - זה בונוס. כל השאר, כל החולירות - על הזין.

ולגבי הטוקבקיסטים, הרוע והאווירה הכללית - כל אחד בוחר איזה אווירה הוא משרה סביבו, איזה מסר הוא מעביר לחבריו בברית האנושות והבלוגיסטיקה. כל אחד הולך בדרך שלו, בין אם טובה ובין אם מחורבנת. לא אני אשפוט. אני פה, ממשיכה לזיין את השכל ולעשות שטויות, עד שיימאס לי. כל מי שחושב שאני אתן לו דין וחשבון לגבי ההתנהגות שלי, הכתיבה שלי, כמות העדכונים בבלוג ואיך אני מנגבת את התחת בשירותים - יכול ללכת בדרכו של ערפאת ולעשות לכולנו שמח וטוב על הלב.

וזה העניין, לא? שיהיה שמח וטוב. אז שיהיה.