RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2003
 קרב עם עלות השחר
יום ארוך ומעייף עבר אמש על כוחותינו. הקרבות נמשכו לאורך כל שעות האור. כולם נפלו חללים, ורק אני נותרתי, בודדה במערכה.
לילה. שקט מסביב. מאוחר. עיני צרבו מבהיה ממושכת במסכי הבקרה והשליטה. שעות ארוכות ביליתי מולם היום, וללא תוצאות מרשימות. התגנבתי בלאט לחדרי הקט. דממה מתוקה שררה בו. החלון והוילון סגורים, בדיוק כמו שאני אוהבת. סגרתי את הדלת. באנחה רכה, של יום ארוך שנגמר, פשטתי את המכנסים ונכנסתי למיטה. המזגן פעל חרש-חרש, מגלגל לקראתי אוויר צונן, נעים, צלול ויבש, מכרבל אותי בהמהומו המרגיע. הצטנפתי מתחת לשמיכה הקלה, ופתחתי את הספר שהתכוונתי לעיין בו לפני השינה. בעודי מחפשת את העמוד שבו הפסקתי, קלטתי בזווית עיני תנועה חשודה.
זה הוא. היצור הנאלח. צבעו החום הסגיר אותו מייד, נע לו בנון-שלאנט מוחלט בחדר שלי. ב-Domain שלי, בחלל המקודש שלי. הוא אפילו לא הסתכל עלי, ועבר מהפינה של הדלת לכיוון הכיסא, בצד השני של החדר. חלאה. הוא בטח חשב שלא שמעתי את טפיפות רגליו המאוסות, את הרחש המבחיל שהוא משמיע כשהוא הולך. ואני יודעת, הוא יודע. הוא יודע שאני לא מסוגלת להשתמש נגדו בכלי נשק קונבציונאלים, כיוון שהנזק שייגרם לי בעקבות זאת, יהיה רב על התועלת.
מוחי החל לדהור כמו פרארי משומנת היטב. מה עושים עכשיו? לילה, כולם ישנים. אי אפשר לצעוק ולקרוא לעזרה. הבטתי עליו שוב, בחלחלה הולכת וגוברת. מאיפה הוא בא בכלל? הוא בטח חיכה עד שאכנס למיטה, ערומה למחצה, ואז התכוון לתקוף. מה אני אעשה אם הוא יעלה לי על המיטה? או אם, שאלוהים יעזור לי, הוא יעוף לכיווני, משמיע את הרעש החורקני שלו תוך כדי התקדמות? הסתכלתי לכל הכיוונים, תוהה אם להקריב את מגפי הרכיבה שלי לצורך החיסול, אבל המחשבה על לנעול אותן אחר כך עוררה בי קבס. ליד המגפיים עמד עוד זוג נעליים, כאלה שאני כמעט ולא נועלת.
התגלגלתי מהמיטה בנהמה חרישית, תוך שאני תופסת נעל אחת, נכונה להקריב אותה לאלוהי הגועל נפש. לא הורדתי ממנו את העיניים, אבל הבן זונה ברח מתחת למיטה. חתיכת בן זונה גדול, אללה הוא אכבר. צמרמורות אחזו בגופי. המזגן לא עזר. התחלתי להזיע מפחד, מעצבים. התכופפתי מתחת למיטה, והוא לא היה שם. פשוט נעלם. הדלת הייתה סגורה, ולכן הסקתי שהוא לא יצא מהחדר. מה עכשיו?
ללכת לישון? כשהיצור הזה מטופף לו בחדר שלי? היצאתם מדעתכם? אין סיכוי שאני ארדם. וכך, בהבנה ברורה שאני לא יכולה למחוץ אותו עם הנעל, החלטתי לצאת לקרב חמושה בצורה הרבה יותר טובה. כשהמוזיקה מ"רוקי" מתנגנת בראשי, חמקתי בלאט מן החדר, סגרתי את הדלת והלכתי אל חדר המחשב, ושלפתי, ברעש אימים, את שואב האבק ממקום מחבואו. ניתקתי ממנו את המברשת וחיברתי אליו רק צינור ארוך. נחושה יותר מתמיד, זינקתי לעבר האמבטיה, ואספתי את שיערי בגומיה שחורה, תקנית. הייתי מוכנה לקרב.
חמושה בשואב, נשק בלתי קונבציונאלי בעליל (אצלי לא שמעו על אמנת ז'נבה) ובשיער אסוף, חזרתי אל זירת הקרב, תוך שאני מקללת נמרצות את רשלנותו של אבא שלי, שרק בגלל שהשאיר כל חלון אפשרי בבית פתוח, הצליח היצור המטונף להכנס, ועוד אלי לחדר. אני, שלא מפחדת מכלום, לא מסוגלת לראות את היצור רב הרגליים והכנפיים הזה מסתובב לידי.
נעמדתי במרכז החדר בפוזה רמבואית, צינור השואב מונח בקלילות על זרועי, וסקרתי את הסביבה. החלאה לא היה שם. באותו רגע התחלתי להצטער על כך שהחדר שלי מלא תיקים ומקומות אפלים, שהטינופת יכול להתחבא בהם. כרעתי ברך בזהירות והצצתי מתחת למיטה, ומתחת לשידה. כלום. נעלם ללא עקבות. הזזתי את הוילונות, אולי הוא מתחבא שם, רועדת כולי מהפחד שהוא יקפוץ עלי - אך הוילונות רק רפרפו וחזרו למקומם ברכות. קול דממה דקה איכל את נשמתי. הזיעה טפטפה באכזריות במורד גבי וישבני, גורמת לי לגירודים וקפיצות עצבניות, מחשש שמא הוא נוגע בי.
דקות ארוכות עברו עלי, כשאני פוסחת על שני הסעיפים ולא מצליחה להחליט מה לעשות. השקט של הלילה מרט את עצבי. אימצתי את אוזניי, בנסיון נואש לקלוט כל רחש, כל חריקה, כל רשרוש של רגליים מגעילות על הרצפה או, אלוהים ישמור, על המיטה הנקייה שלי. ברור היה לי שהוא אורב לי, מחכה לרגע המתאים כדי להסתער עלי ועל הסדינים שלי, שכן הוא יודע שאם הוא נוגע בחלק כלשהו מהמשטח עליו אני ישנה, אני שורפת את המיטה עוד באותו לילה. גופי לא יגע במקום בו הוא דרך, טפו.
לבסוף התייאשתי. חזרתי למיטה בראש מורכן, מחכה לגרוע מכל. הדקות עברו, ואני ניסיתי להעמיד פנים שאני קוראת את הספר, בתקווה שהוא יחשוב שהשטח פנוי ויצא החוצה. אך לשווא. הוא כנראה יותר חכם ממה שחשבתי. החלטתי לשגר הודעת מצוקה לחבר הכי טוב שלי, בטכנולוגיה מתקדמת של SMS. כמה רגעים לאחר מכן, הרעיד צלצול הסלולרי שלי את קירות הבית, אותו צלצול מוכר ומענג, המסמל את כניסתו של החבר הכי טוב שלי לספירה הווקאלית שלי, לחלל הריק שמסביב לאוזן שלי. מיבבת ואומללה, שטחתי בפניו את הבעיה, והוא, בקלילות האופיינית לו, אמר לי ללכת לישון. "ומה אם הוא יקפוץ עלי כשאני ישנה?", מלמלתי בעצב, בכניעה. "מה פתאום, תפסיקי", הוא ענה, מגחך לעצמו.
המשכנו לשוחח, כשאני טוענת שאני לא אתפלא אם אבא שלי בכבודו ובעצמו הכניס את היצור הזה לחדר שלי, רק בשביל ללעוג לפחדי. החבר הכי טוב שלי צחק ואמר שהוא מסוגל לדמיין את אבא שלי אוסף ג'וק מהרצפה, ומניח אותו ברכות על רצפת החדר שלי, תוך שהוא מחכך את ידיו וצוחק צחוק מרושע. השיחה שלנו המשיכה להתגלגל, ופתע, בזווית העין, קלטתי את הפולש המתועב, על המזוודה המאובקת שלי.
"הנה הוא! הנה הבן שרמוטה!", קראתי בעליצות, רוח הקרב חוזרת לעצמותיי. כשהטלפון עוד מוצמד לאוזני, זינקתי מהמיטה. החבר הכי טוב שלי אמר "תני לו איזה לטמה! נו!", ואני אמרתי ברשעות "לטמה? מה פתאום. יש לי שיטות יותר טובות". באיבחת יד מהירה הפעלתי את השואב. שערותיי סמרו. יצאתי לציד. הפולש המצחין מוכה השחין לא ראה מה מחכה לו, והמשיך לטייל בשחצנות על המזוודה, מחושיו המכוערים נעים באדישות לכל הכיוונים. יופי של חיישנים יש לך, זבל. חבל שהם לא ימנעו את מותך האכזרי. בזינוק ושאגת קרב הגעתי אל המטרה. כיוונתי והבטתי בסיפוק שאין שני לו לעבר הטינופת. "הא לך אויב אכזר!!!", קראתי בקול, והג'וק המסריח נעלם לתהומות הנשייה האפלים והמאובקים של השואב הנאמן שלי.
לא חשבת שזה יקרה לך, נכון, חרק מגעיל שכמוך? לא חשבת שככה זה ייגמר! מסתובב לך בבתים של אנשים תמימים, מפחיד נערות צעירות, מגעיל ומבחיל ילדים, מטיל טרור ואימה בכל אשר תלך... לא ציפית לסיים בתור אבקה שאובה, ביחד עם קרדיות אבק קטנות וכמה פירורי לחם... הבטיחו לך גדולה, אושר, הצלחה. אמרו לך שאתה היחידי שתישאר אחרי מתקפה גרעינית... והנה, חוט חייך המצחינים נגדע באיבו. הניצחון הוא שלי, ואפילו לא הייתי צריכה כימיקלים או טיל של עודאי וקוסאי בשביל זה. "ארור תהיה, ארור תהיה לנצח...", חשבתי בעודי רוקדת ריקוד ניצחון אינדיאני, מיוזעת ואדומה כולי משטף האדרנלין.
השקט חזר לזירת הקרב. ענני העשן התפזרו. השחר החל לעלות. מבעד לערפילים נגלתה דמות נאה, שוכבת על מיטתה, מכוסה בשמיכה קלה וקוראת ספר. לכאורה, תמונה תמימה. אבל אם תתקרבו, תראו שחיוך קטן וערמומי נסוך על פניה. הלילה אמנם נגמר, היא יודעת, אבל היום היא תישן היטב...
The End
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
