"הכעס הוא מתנה", לוחשים לנו Rage Against The Machine (להלן, Rage או RATM), שנייה לפני שהם מתפוצצים בזעם של גיטרות, תופים ובס, בשיר המצוין Freedom.

וכך, תוך כדי הליכה לבנק עם האוזניות באוזניים והמוזיקה מנגנת, שמתי לב שלמרות השנים, המוזיקה האקלקטית שצברתי בהן, הטעמים החדשים שפיתחתי והעובדה שאני כבר לא קצרת פיוזים כמו פעם (עד שמעצבנים אותי, כמובן), אני עדיין תמיד חוזרת לשלוש להקות מאוד עצבניות - נירוונה, Rage ופרודיג'י.

שנות התשעים היו מלאות בכעס, לפחות בשירים שאני שמעתי. ולא צריך להרחיק לכת לטראש מטאל כמו Anthrax, מגה דת' והחבר'ה. גם בלי דיסטורשן מופרע מאוד בגיטרות ואגרסיות מתפרצות, אפשר היה למצוא את הכעס והכאב בפסקול שליווה את שנות ה-90 שלי ושל עוד הרבה אחרים.

Rage Against the Machine צעקו כנגד עוולות חברתיות, נגד השלטון, התאגידים, המסחריות ובכלל נגד המכונה, האיש והסמכות; נירוונה צעקו נגד הכאב האישי של הבלתי שייכים, הדחויים, שבורי הלב שלא מוצאים את מקומם בעולם; פרודיג'י צעקו כדי לעשות רעש ובלאגן ואלקטרוניקה שלא היתה קודם - ואי אפשר להחמיץ את האגרסיביות והעצבים בשירים שלהם.

הם ממש צועקים בשירים שלהם. הם מוציאים את הקרביים ושופכים את הדם, כי מבחינתם אין דרך אחרת להביע את הכעס. היום, הכעס הזה התחלף בדיבור המשומן של ההיפ-הופ (קללות והכל) ובסוכר של הפופ והדאנס. גם צמדים כמו Blackalicious המשובחים, שמעבירים מסרים מעולים בשירים שלהם, עושים את זה בנועם ובחלקלקות, בווייבים טובים, בעדינות. אמנים כמו אמינם אולי צועקים, אבל מרוב שנאה וקללות נגד אמא שלו, המסרים קצת הולכים לאיבוד, אם בכלל היו כאלה מלכתחילה.

Rage מזוהה בעיקר עם השיר הזה, Killing in the Name, שמעבר להיותו משובח, מכיל את אחת השורות שמתבגרים הכי אוהבים לצעוק: "Fuck you, I won't do what you tell me". זה אולי נשמע כמו מרד נעורים בלירה וחצי, ותירוץ להכניס את המילה Fuck כמה שיותר לשיר כדי להפכו לפופולרי, אבל אם מקשיבים לשאר המילים, יש שם מחאה אמיתית, וכאמור - הרבה הרבה כעס. גם היום, בעידן הפופ המתקתק שמתחנף לאוזן ולא מציק לאף אחד, בעידן שבו גם ההיפ-הופ הפסיק למחות והפך למשהו מלטף (אבל עם קללות), גם היום השירים של Rage תופסים ומביעים תסכולים שלא השתנו בכלל - נגד המיינסטרים, הקונפורמיות, הציות העיוור והסימום ההמוני שמונע מאיתנו למחות באמת נגד העוולות המתחוללות סביבנו.

נירוונה, מעבר לכך שהיו להקה שהצליחה לבטא במדויק את תחושת החוסר שייכות, הניתוק והדכאון של אותה תקופה (במשפט אחד: Well, whatever, never mind), ידעו גם לבטא מחאה וכעס נגד התעמרות בסביבה ונגד אטימותם וטפשותם של אנשים. In Bloom הוא דוגמא מעולה, במיוחד עם שורות כמו "We can have some more, Nature is a whore":

ופרודיג'י. אח, פרודיג'י - חלוצי הביג ביט האלקטרוני. הם בכלל לא היו צריכים מילים. הם רק היו צריכים חשמל, ואולי איזה משפט אחד ככה, ורק להראות את הפרצוף הפסיכוטי של קית' פלינט, וזהו. לא צריך יותר מזה. הם לא היו להקת מחאה או מסרים, וחלק מהשירים שלהם היו באמת חביבים וכמעט נעימים לאוזן, אבל ברוב המקרים המוזיקה שלהם פשוט נותנת בראש ברמה כזו, שברור שאין מאחוריה עננים ופילים ורודים, אלא הרבה קיטור שצריך לשחרר. רק צריך לראות את פלינט על הבמה והכל ברור (תבואו כבר לארץ, אינעל העולם):

הכעס הוא מתנה, אומרים לנו ב-RATM. הוא מתנה די נפיצה, אבל כזו שיכולה להיות מועילה. מתנה שעוזרת לנו להימנע מאדישות מסוכנת. הכעס הוא מתנה, מתנה שקיבלנו גם משלוש הלהקות הללו (ועוד רבות וטובות), מתנה שמזכירה לנו שמותר לכעוס, מותר להיות שונה ואחר, שכדאי להרים קול נגד עוולות, ושהכעס יכול להיות גם מנוע שמביא לשינוי - ולא רק תירוץ כדי להגיד Fuck you, I won't do what you tell me.