הרבה דברים למדתי מהסבתות שלי, זכרונן לברכה, גם אם באופן עקיף - דרך הסיפורים של אבא ושאר המשפחה. יש די הרבה פתגמים, משפטים ודברי חוכמה שאמרה בזמנה סבתא שלי ז"ל, רבקה. חלקם מצחיקים, חלקם ארכאיים וחלק ניכר מהם נכונים גם במאה ה-21, ומשמשים חלק מהמניפסטו המשפחתי, וגם זה האישי, שלי, המוביל אותי בנבכי החיים.

אחד המשפטים הכי שגורים בפיו של אבא שלי, משפט שלמד מסבתא רבקה, הוא: "תתנו, תתנו, תתנו - ושלא יתנו לכם".

זו אמירה שמגלמת בתוכה שתי אמירות חשובות: האחת - שלא תצטרכו לנדבה לעולם, שתמיד יהיה לכם לתת ולא תצטרכו לבקש. השנייה, שמוכרת לכל עם ישראל, היא פשוטה - שונא מתנות יחיה.

לא קל לחיות על פי האמירה הזו בתרבות השפע החזירית שלנו. מיתון או לא מיתון - הקניונים מלאים, בתי הקפה צפופים עד אפס מקום ואנשים מבזבזים כסף על שטויות. בתקופות מסוימות של חיי, בהן הייתי שכירה חסרת דאגות, גם אני הייתי בזבזנית לא קטנה. מה לעשות, אהבתי (ואני עדיין אוהבת) ליהנות מהחיים. אבל, עם השנים, ההתבגרות, מאורעות כאלה ואחרים וניהול The Shark Lady, ההנאות השתנו, התעדנו והתמתנו. אני כבר לא מרשה לעצמי לבזבז סכומי כסף מטורפים על שטויות, אני לא קונה סתם דברים (רוב הזמן), אני מצמצמת בהוצאות ככל האפשר ואני בהחלט משתדלת לחשוב קדימה, לטווח ארוך, ולא רק עד כוס הקפה הבאה (אם כי לפעמים, אתם יודעים, קשה בבוקר וכל זה).

אני מכירה הרבה אנשים בטווח הגילאים שלי שלא עושים חשבון - מבזבזים כמו פסיכים, חיים על המינוס ובוכים על זה, אוכלים כל יום במסעדות ומשלמים חשבונות שוטפים מופרזים - פשוט כי ככה הם התרגלו והם חושבים שאין דרך אחרת. אבל זה לא העניין - זו בעיה שלהם ולא של אף אחד אחר.

מה שגורם לי לאחרונה לגרד את הראש יותר מהכינים הרגילות, זה העניין של טרור המתנות.

הטרור הזה פעיל בכמה חזיתות. לפעמים הוא פסיבי, לפעמים אקטיבי ולפעמים פסיבי-אגרסיבי (הזן הגרוע ביותר, לטעמי). חוקי הטרור הזה מכתיבים לרווקים ורווקות (בעיקר) נהלים מאוד ברורים בהתנהלות באירועים משפחתיים וחברתיים - להם אין ילדים, אז הם צריכים להביא מתנות לכל הילדים במשפחה - בעיקר אחיינים ואחייניות. כן - לא רק לבעל השמחה, לא רק בקבוק יין למארחים בליל הסדר. בדיוק. מתנה לכל אחיין ואחיינית, כל ילד וילדה - ולא רק בחג, אלא גם בימי ההולדת וכל אירוע חשוב אחר, כמו נטיעת עצים בט"ו בשבט, או התספורת החדשה של הכלב.

שלא תבינו אותי לא נכון - זה אחלה לפנק את האחיין שלכם באיזו מתנה נחמדה מדי פעם (רצוי ספר חינוכי, שלא ישרוץ מול פייסבוק כל היום). צריך להביא לאחותכם הקטנה והמפלצתית איזו תשורה קטנה ביום ההולדת או באירועים חשובים אחרים (הורידה את הכלב שלוש פעמים ביום, נגיד :) ). זה נהדר לפרגן לדור הצעיר, וזה בכלל כיף לתת מתנות.

אבל כל הרעיון של מתנות, הוא שהן באות מתוך רצון לתת, ולא מתוך רגש חובה, מועקה ובעיקר לחץ מופרע ומטורף לחלוטין של המשפחה והסביבה. ובוודאי שזה לא סביר להעמיד דרישות לסטנדרטים של מתנות, כמויות ותדירות. ומה אם אין לך כסף החודש או בכלל? מה, עצם זה שבאת לאירוע משפחתי שאליו הוזמנת, זו לא מתנה מספיק טובה?

אצלנו, אני שמחה לבשר, זה בהחלט מספיק, רצוי ואף משמח. תבואו. לא, לא צריך להביא משהו. אל תביאו כלום! בשביל מה את מוציאה כסף על מתנות? יש לילד אמא? יופי, שהיא תקנה לו. אפשר לחשוב שחסר לו משהו. ולא שמתקמצנים אצלנו. את המתנות הכי יפות והכי מפנקות קיבלתי מהמשפחה שלי, בזה אין ספק. אבל אף אחד לא דורש, מבקש, מציב תנאים או מעקם פרצופים. תבואו. ברוכים תהיו, תאכלו, תשתו ותיהנו. זהו. אין נוהל, אין טרור, אין צורך - שלא יתנו לנו.

ברור לי שזה עניין של חינוך ומסורת משפחתית וכל מיני אלמנטים כאלה ואחרים של לחץ חברתי, שגורמים לקורבנות הטרור האלה להתקפל בפחד, לקנות מתנות ביד רחבה, גם אם אין להם כסף, ולחיות בחרדה שמא זה לא מספיק טוב, וגם התשורות שהם כבר הביאו יתקבלו בפנים חמוצות. ותכל'ס - בעיה שלהם. מי שנכנע לטרור, יחיה תמיד בפחד מהטרור. ככה זה בחיים - לפעמים צריך ללמוד להגיד לא.

מה שלא ברור לי, זה מה יהיו ההשפעות ארוכות הטווח של הנוהג הנלוז הזה, מעבר למינוס וחובות מיותרים של הקורבן. הרי בסופו של עניין, מי שלומד פה מנהגים נפסלים, הם הילדים. הם מתרגלים לכך שנותנים להם הרבה יותר ממה שהם צריכים; הם מתרגלים לכך שכסף הוא דבר חסר משמעות, כי תמיד יש; הם לומדים חמדנות; הם מפנימים שמה שחשוב זה הג'אנק החומרי שהם מקבלים במתנה בכל פעם שיש אירוע משפחתי או חברתי - והם לא לומדים לשים לב למתנה האמיתית של החיים - החברותא, השמחה, הסיפורים שעוברים מדור לדור וההבנה העמוקה לפיה אין כמו משפחה. אין ולא תהיה.

תתנו, תתנו, תתנו - ושלא יתנו לכם.

או כמו שאומרים אצלנו: "עידייה? חרא בזיבדייה".

חג שמח ומלא פירורי מצות מטוגנות עם שוקולד השחר לכוווולם!