RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2003
איך גרמתי לבוסית שלי לבכות
גילוי נאות: אני לא סובלת את הבוסית שלי.
גילוי נאות 2: אני ממש לא סובלת את הבוסית שלי.
יום לפני ישיבת הצוות הסוערת, דיברתי עם החבר הכי טוב שלי בטלפון. אמרתי לו שהולכת להיות ישיבה, ושאני לא יודעת אם לדבר ולהתלונן (בפעם ה-100) על הדברים שמפריעים, או פשוט לסתום את הפה ולהיות אדישה. בסוף הגענו למסקנה המשותפת שעדיף לסתום את הפה, כי ממילא לא יצא כלום מלדבר. אני רק אתעצבן.
מצחיק, שלא היה שום קשר בין השיחה הזאת למציאות, מבחינת שנינו. באותו יום, הוא נתן בראש למישהו שהוא עובד איתו, כי פשוט נשבר לו מאיך שדברים מתנהלים. קל לתת עצות, אה יקירי? :) יום למחרת הייתה ישיבת הצוות המופלאה שלנו.
הישיבה החלה דווקא בצורה תקינה, בשיחה על כל מיני דברים ושינויים מקצועיים. דיברתי, אבל כחלק מהדיון המקצועי, כולל העלאת עצות ומחשבה משותפת עם הצוות על כל מיני דברים. היה בסדר, בסה"כ, אם כי כבר בנקודה הזו התחלתי להתחרט על התרומה המיותרת שלי. שוב אני נותנת מעצמי, בלי שיש לזה תרומה ממשית בשטח. אבל ניחא, המשכנו הלאה.
שתי בשורות איוב המשיכו את הישיבה - שתיהן היו ידועות מראש. אחת מהן, כוללת העברת כל המחלקה שלי למקום שכוח אל בבניין, מה שמפריד אותנו לחלוטין משאר האנשים שאנחנו עובדים איתם ובכלל. ההעברה הזו רק חידדה את התחושה שמתייחסים למחלקה שלי כאל עובדים נחותים משאר האגף, דבר שמתבטא במשכורת, בתנאים ובהטבות שונות, שכל השאר מקבלים ואנחנו לא. מבחינת הקף משרה, אגב, אין הבדל ביננו לבין האחרים. אנחנו אמנם עובדים במשמרות, אבל רוב החבר'ה אצלנו עובדים 5-6 ימים בשבוע. הקף של משרה מלאה, ללא ספק, גם מבחינת השעות. בימים שלפני הישיבה, דיברנו ביננו לבין עצמנו על תחושת התסכול הזו, שמתייחסים אלינו כאל רובוטים חסרי חשיבות, שהקשר שלהם לשאר החברה לא חשוב ולא משמעותי, ואפשר לזלזל בהם.
בשלב הזה, כשראיתי שכולם יושבים דוממים, החלטתי לדבר. הפעם לא מתוך אכפתיות, אלא מתוך תחושת מיאוס וגועל, תחושה שכבר לא אכפת לי אם אהיה במקום הזה מחר או לא. שאלתי את הבוסית הטיפשה שלי האם אנחנו, מבחינת דרג, נחשבים לעובדים שווי ערך לשאר האגף. היא כעסה על עצם השאלה אבל לא ענתה לה, התחמקה ממנה והתעקשה לענות בשאלה, למרות שהבהרתי לה שאני שואלת ברצינות ולא בציניות. שכן, אם התשובה היא "לא", לפחות נדע איפה אנחנו עומדים. אבל לא יכול להיות שמצד אחד יושבים לנו כל הזמן על הראש, מבקרים אותנו על כל פסיק, נכנסים בנו על כל טעות הכי קטנה, ומצד שני נותנים לנו יחס ותנאים של סטודנטים צעירים ללא הכשרה מקצועית. אחד האנשים קטע אותי ושאל ישירות על הטבה שהיינו אמורים לקבל.
מבחינתי, ההטבה לא הייתה ה-issue בכלל, אבל נתתי לדיון להתגלגל לשם. בשורה התחתונה, לא נקבל את ההטבה שכל שאר האגף מקבל. למה? "כי יש אי צדק בחברה, ככה זה". קודם לכן גם יצא למטומטמת, סוף סוף, המשפט הבא מהפה: "אלה התנאים, ומי שלא טוב לו יכול לקום וללכת". אה, יצא המרצע מן השק. כבר הרבה זמן אני מחכה לשמוע את זה, רק כדי שכל הקלפים יהיו מונחים על השולחן. ככה, לפחות, נדע שאין למה לצפות, ונוכל לחפש את דרכנו החוצה, כמה שיותר מהר.
בכל מקרה, לאחר חיטוט ודקדוק בנושא ההטבות, הבוסית כבר הייתה על סף התמוטטות עצבים, כועסת ונעלבת (אלוהים, איזה חוסר מקצועיות. חזרנו והדגשנו שאנחנו לא באים אליה בטענות אלא אל החברה, ושהיא השופר שלנו החוצה ולכן אנו מדברים איתה. זה שהיא התעצבנה רק הוכיח בעיני שהיא מרגישה אשמה ולוקחת את זה אישית, כי כנראה שהיא באמת לא עושה מספיק למעננו), ומנסה נואשות לשמור על לויאליות לחברה. גם אותי לימדו בצבא על לויאליות, אבל החיילים שלי תמיד היו במקום הראשון, ומי שהעז להתעסק איתם, זכה לדם ואש ותמרות עשן, גם אם הוא היה סגן אלוף או נאד נפוח מסוג אחר. היא לא הפנימה את העובדה הזו, ובגלל זה אנחנו, כמחלקה, אוכלים חרא.
הישיבה הייתה על סף סיום, ולי אישית נמאס לשמוע את זה שאני "מתלהמת" ו"קטנונית", ושהטענות שלנו סתמיות. אמרתי לה "בוסית, את לא רואה את התמונה הכוללת. את מפספסת את מה שאנחנו מנסים להגיד לך". היא הסתכלה עלי במבט שואל ומעוצבן, כבר חצי לא מקשיבה, כבר עונה לי לפני שסיימתי לדבר.
ניחנתי בקול רם באופן טבעי, וכשאני מרימה אותו, הוא הופך ל-Booming Voice, לא צרחני אבל עוצמתי, קול שמפחיד הרבה אנשים. הרמתי אותו ואמרתי לה: "השורה התחתונה היא, ואני מבקשת שאם מישהו לא מרגיש כמוני שיגיד בקול רם, זה שאנחנו פה, במחלקה הזו, מרגישים שמתייחסים אלינו כמו המיץ של הזבל של האגף. נקודה". אפילו דפקתי על השולחן. לא רתחתי, לא כעסתי. זה היה קר, מחושב ומתוכנן, מכוון להכניס לה את סטירת האיפוס המדוייקת. וזה עבד. המלים שלי נשארו באוויר, חורכות. שקט השתרר. אף אחד לא התנגד לדברי. ואז ראינו את הדמעות. ולא ריחמתי עליה בגרוש, כי עצם הדמעות מוכיחות על האשמה. על זה שהיא דואגת לעצמה ולא לנו, ועל זה שהיא מאבדת שליטה. היא ניסתה להתנגד, התנגדות חלושה ועלובה, אבל סתמתי לה את הפה בכך שאמרתי לה "ולראיה, אני רוצה לראות שהיו מזיזים מישהו אחר מהאגף למקום שכוח האל הזה, מנותק מכולם. אני רוצה לראות שהיו קוברים פה מישהו אחר". היא, אגב, מנהלת המחלקה, נשארת למעלה עם כולם. אנחנו יורדים למטה בלעדיה. זה, בעיני, מייצג הכל.
היא סיימה את הישיבה כי פשוט לא היה לה מה להגיד והדמעות שלה כבר החלו להתפרץ החוצה. אולי היא חשבה שאם היא תישמע נעלבת זה ירכך אותי או משהו כזה. זה לא עבד עלי. הייתי אדישה ברמות קיצוניות. והלכתי הביתה, וקיבלתי את המצלמה המתוקה והחדשה שלי (עוד מעט עוד תמונות).
ברור לי עכשיו ששום דבר לא הולך להשתנות. ברור לי שלא אכפת לחברה מאיתנו. ברור לי שאני אעשה הכל לצאת משם. בקרוב. כמה שיותר מהר. זה הכל, פשוט וקל. והיא? שתבכה. במקומות שעזבתי תמיד "בכו" כשעזבתי. אני משאירה חללים גדולים מדי, שמעטים יכולים למלא. לפחות עכשיו ברור לי לחלוטין איפה אני עומדת בחברה הזו - מול קיר בטון. אי אפשר להתקדם, רק לעמוד במקום ולקוות שהקיר לא יפול לי על הראש. אני לא מוכנה לחיות ככה, ולא לעבוד ככה. בקרוב - מקום עבודה חדש.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
