RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2003
העבר הגיע לבקר, או: יאללה, יאללה
את הפוסט הקודם כתבתי בעיקר מתוך סקרנות טבעית. עניין אותי לדעת מה אנשים חושבים. את הפוסט הנוכחי, התלבטתי אם לכתוב בכלל. בסוף החלטתי שבא לי על זה. אז הנה אני פה. אז, לא, אני לא מאמינה שמי שגילה אותי יפסיק לקרוא את הבלוג.
אז, כן. נחשפה זהותי. האנושות עוצרת את נשימתה. שימו לב טוב - הסיפור הזה קרה לפני כשבוע וחצי, וכמו שאתם רואים - שום דבר לא השתנה בבלוג. וגם לא ישתנה. לא בגלל יצור שכזה.
הרבה בלוגים נסגרו פה בגלל חשיפות כאלה ואחרות, בגלל שגילו מי עומד מאחוריהם, ואותם כותבים פשוט לא יכלו להמשיך לכתוב, ומחקו את הבלוג או נעלמו. ללא קשר למידת אהדתי לבלוג או לכותב, תמיד ציער אותי לראות ולשמוע על מקרים כאלה. עצוב לראות שחלקת האלוהים הקטנה של אדם מושחתת, בגלל איזה אוכל נבלות עם מקור מדמם, שנהנה לחטט לך בחיים. נשאלת השאלה, כמובן, מה יותר גרוע - לעלות על זהות האדם ולהמשיך לחטט בבלוג ללא ידיעתו, ואולי להשתמש במידע ששם נגדו? או אולי לגלות לו ולגרום לו בכך לסגור את הבלוג בבושת פנים? יש לי דעה, אבל אני נמנעת כרגע מלהביע אותה, כי לא זה הנושא של הפוסט.
מעשה שהיה, כך היה: זה התחיל באימייל אנונימי (אלא מה) ששואל אותי אם איני חוששת מהיחשפות. כמובן, מייד הבנתי שנחשפתי, וכעת נותר רק לחשוף את זהותו של החושף. החשש הכי גדול שלי באותו רגע, היה שהוא לא יגלה לי מי הוא, ואני אשאר עם המון סימני שאלה וחוסר החלטיות לגבי גורל הבלוג. כמובן שהוא לא גילה לי מייד, אלא בחר לציין כל מיני פרטים מהעבר שלי, שלא צויינו בבלוג, אבל מי שמכיר אותי יודע אותם, כמובן. אחד הפרטים הראשונים שהוא טרח לציין, במין "משחק מוחות" מעוות ודוחה, גרמו לי להגיע למסקנה כמעט חד משמעית במי מדובר. כמובן שהעמדתי פנים שאני לא יודעת, ואחרי כמה אימיילים, היצור טרח לחשוף את זהותו. אני עוד עשיתי את עצמי אהבלה, ואחרי שהוא ציין את שמו הפרטי, עוד שאלתי "איזה XXX?", כאילו אני לא יודעת במי מדובר. הכתיבה העילגת ושגיאות ההדפסה והכתיב, הסגירו מייד את הדיסלקט, זה ששנים ניסה לבנות את הבטחון העצמי שלו על חשבוני, באמצעות ציניות וזלזול בי.
לאחר שהציקלומט חשף את זהותו, הוא חשב לתומו שבזה חידשנו את מערכת היחסים שלנו. כן, מדובר בכלומניק שהוצאתי מהחיים שלי מזמן, לפני לא מעט שנים, ועם סיבות מספיק טובות. הוא טרח רבות לשלוח לי עוד אימייל (אחרי שהפסקתי לענות לו), הפעם מהכתובת האמיתית שלו, לספר לי שהוא עובד בחברת היי-טק מצליחה ומוכרת (ובטח עושה הרבה כסף, נכון טמבל?) ועבר לגור מפה לשם, כאילו זה ברור מאליו שזה מעניין אותי. בסוף האימייל הוא כתב לי שאני לא אשכח שזה הוא ולא "אליל הנערות המושלם", החבר שלו, שהיה בוודאי משתמש בידע החדש הזה למטרות נלוזות במיוחד, ובעיקר לנסיונות נוספים לערער את בטחוני העצמי.
אז לא, אתה לא אליל הנערות המושלם שהפך לגבר רופס. אבל תמיד רצית להיות כמוהו, כמו החבר הטוב שלך, וזה אפילו יותר גרוע. הוא נולד ככה, הוא פשוט ככה, אתה רצית במודע להיות ככה. רצית להיות בדיוק כמוהו - מוצלח, חתיך, שנון, כריזמטי, מפיל נשים חללים. הלכת אחריו כמו צל שחור ומטונף, עלוב נפש ופאתטי. אבל, עם השנים מתברר שגם הוא איש קטן, מריר ועלוב נפש. אז תגיד לי, מה יותר גרוע מלהיות צל עלוב של איש עלוב? בסופו של דבר, הוא יותר דומה לך מאשר אתה דומה לו. עצוב, לא?
אודה ולא אבוש, האימיילים של הצלופח התלת-פאזי הזה הבהילו אותי ומייד גרמו לי למחשבות על סגירת הבלוג. אבל זו הייתה תגובה אינסטנקטיבית, שהושפעה רבות מאירועים שקרו פה בישראבלוג. עצרתי את עצמי, נרגעתי קלות והתקשרתי לחבר הכי טוב שלי, שבשיחה קלילה עזר לי לחשוב ולהחליט החלטות, כפרה עליו. והנה ההבדל של השנים שעברו מאז שניתקתי עם שני האפסים את הקשר - "רק האחת" של לפני 6-7 או יותר שנים, הייתה מוחקת את הבלוג ללא מחשבה שניה, מקפלת את הזנב בין הרגליים וחוזרת לקשר איתו. "רק האחת" של היום, שמה עליו זין גדול, עסיסי וורוד, עם נקודות ירוקות קטנות ופרונקל בקצה.
אז הנה, אני פה. נכון שזו לא חוכמה גדולה. הלוזר מנותק מהחיים הנוכחיים שלי, ולא יודע אפילו איפה אני עובדת (בטח גם על מקום עבודתי הוא היה מוצא משהו ארסי להגיד, וגם על התואר שלי ועל הרכב ועל כל דבר אחר). הוא לא יודע מי הנפשות הפועלות פה בבלוג, ובטח ובטח לא יודע ולא מכיר את החבר הכי טוב שלי, ולא יכול להזריק ארס, ספקות וטינופת למערכת היחסים המתוקה שלנו. לקחו עוד כמה אימיילים כדי שהוא יבין שאני לא רוצה דבר וחצי דבר איתו, והוא הפסיק לכתוב לי. אז הוא אמר שהוא לא קורא את הבלוג יותר. אני מאמינה לו כל כך. כל כך מאמינה לו, שבא לי למצוא אותו ולהקיא עליו את הצ'ילי המגעיל שאכלתי לארוחת צהריים. התרחיש הכי גרוע, ואפילו זה משעשע אותי, זה שהוא הלך לאליל הנערות המושלם, וסיפר לו על קיומו של הבלוג, ושניהם קוראים בשקיקה וצוחקים אחד עם השני. אני רק מופתעת שעד עכשיו לא ראיתי תגובות אנונימיות מהם, תגובות שאני יכולה לזהות בשניה, בגלל טביעות האצבעות המשומנות והמטונפות של הארסיות שהם משאירים בכל מקום. בכל מקרה, יש סיכוי טוב שהצלחתי להפחיד אותם עם כמות הפוסטים היומית. יכול להיות שהם פשוט לא עומדים בזה... נכון שיש פה הרבה שטויות, אבל יש פה גם לא מעט פוסטים אישיים מאד, כך שהחששות שלי היו רלוונטיים, לפחות לרגע.
ניתקתי אתכם מהחיים שלי, ולפחות לאחד מכם יש החוכמה האלמנטרית כדי להבין למה, למרות שאף פעם לא תודה בזה. הוצאתי אתכם מחיי כי הגועל נפש עלה על גדותיו. אתם אנשים מרירים ומגעילים, שרק עצרו ועיכבו את ההתפתחות שלי. הזרקתם כל כך הרבה ארס וספקות לחיים שלי, שפלא שהצלחתי בכלל להתגבר על זה. ישבתם והסתכלתם עלי כמו ניסוי במבחנה. הגועל שעולה בי עם המחשבה עליכם הוא עצום. ההתנשאות שלכם, העליונות של הגזע הטהור (עלק), הצליחה לעבוד עלי משך שנים. אבל בסוף התעוררתי, וברחתי מכם כל עוד נפשי בי. והיום, אני נקייה לגמרי מהספקות והחששות שהקפדתם להשאיר לי בנשמה.
אז זה הסיפור. נכון, האנונימיות היא המגן שלי, אבל אני גם לא מפחדת כמו פעם. אני לא אותה ילדה קטנה שניסו להשאיר אותה ילדה קטנה בכוח. העבר הגיע לבקר וניסה להשפיע ולהרע, אבל אני סגרתי לו את הדלת בפנים. או במלים אחרות, אמרתי לו: יאללה יאללה.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
