אני נמצאת על האדמה הזו קצת יותר מ-35 שנה.

אני צוללת כבר 20 שנה.

אני עצמאית 5 שנים.

... ואני בלוגרית מזה עשור.

"בטחון בתנועה" אפילו לא היה השם המקורי של הבלוג הזה (מה היה השם המקורי? עשר שנים, לך תזכור), ואני די בטוחה שהוא לא היה בצבע תכלת בהתחלה, אבל חוץ מזה, הוא בהחלט היה הבלוג הראשון שלי. זה נכון שהוא קצת זנוח לאחרונה, אבל לא סגרתי אותו ואני לא מסתלקת ממנו. זה נכון שמאז פתחתי וסגרתי המון בלוגים ואתרים אחרים, אבל הפינה הזו בישראבלוג תמיד תהיה הפינה הבלוגית הראשונה שלי, אבן דרך ייחודית בדרך של כתיבה וקשקושים שלא מתחילים ולא נגמרים באמת.

זה התחיל בכ-10 פוסטים ביום (אני מכירה רק בלוגר אחד שיכול להתחרות בזה בימינו) על כל נושא שרק אפשר. הכמות והתדירות הצטמצמו, כמו גם מספר הכניסות והתגובות, אבל מגוון הנושאים שהגיחו מבעד למקלדת שלי המשיך להיות גדול ורנדומלי. שלא במפתיע, הכי הרבה יש פה "שטויות וקשקושים", וקצת אחרי זה "תמונות מצחיקות". כי זה האינטרנט פה, לא באנו להיות כאן רציניים. לפחות לא יותר מדי.

הרבה מאורעות התרחשו כאן, בזירה שפעם היתה שולית ואיזוטרית ובעלת טווח התקיימות חזוי של שנה-שנתיים, גג. בלוגים נסגרו ונפתחו (מי אמר ארז ארליכמן, שהיום מנסה לכפר על מעשיו בכתיבה על איכות הסביבה?), תופעות רשת מוזרות הגיחו לרגע (זה מאוד מעניין מה שאתם אומרים פה), רומנים וזיונים פרחו ולהטו, מריבות מופרעות התפרצו בין אנשים שאפילו לא ידעו את השם האמיתי של הבלוגר-אויב שלהם, ואושיות רשת אמיתיות צעדו פה את צעדיהן הראשונים, המהוססים, קצת לפני שעברו לבמות גדולות ומיינסטרימיות יותר.

הייתי רוצה להגיש שהמילים הראשונות (או הפוסט הראשון) שנכתבו בבלוג הזה היו בעלות משמעות קוסמית שניבאה את עתיד הבלוג, העתיד שלי ועתיד האינטרנט הישראלית בכלל, אבל הן היו:

ההגדרה שלי לקימה בבוקר, בדרך-כלל היא "שואה"

אין ספק שזה יפה שכבר במשפט הראשון בבלוג הראשון שלי פיצחתי את חוק גודווין, וכולם יודעים שאין כמו וידויים אישיים מרגשים כדי להביא רייטינג בבלוג. כמו כן, ברור שהאזכורים שלאחר מכן גם כן מהווים נדבכים חשובים בעולם האינטרנטים: שוקולד, שר הטבעות ו-SARS. רק חתול היה חסר כדי להשלים את התמונה.

אמנם הפוסט הראשון לא מהווה התפתחות דרמטית ולא מציג שום foreshadowing ראוי לשמו, אבל אל חשש! באותו יום זכו קוראי הבלוג לעוד ארבעה פוסטים שלמים, כולם על ספורט. כן, זה מהתקופה שבה עוד עשיתי ספורט. עם אביזרים!

נקודת המפנה הדרמטית בבלוג (והפרסום והמיליונים שבאו איתה), התרחשה כאשר העליתי פוסט על ציצים גדולים. אלא מה. הפוסט זכה לכניסות ותגובות רבות, וקצת לאחר שפורסם זכיתי לחשיפה מרשימה במדור "וואלה אהבה" ולטור ב"מעריב" (כן, על נייר וזה) שסוקר את הבלוג שלי.

זה שינה הכל בחיים שלי.

טוב, לא באמת. אבל זה היה כיף, מצחיק וראשוני, והאנונימיות איפשרה לי להתפרע בכל מיני צורות. היום אני יכולה לכתוב טקסטים דומים בלי להתחבא מאחורי כינויים מסתוריים, כי לוקח זמן להפנים את Fear is the mind killer ו"מא תחפיש" ולפתח בטחון. עצמי.

מאז זרמו הרבה פוסטים בישרא ובכלל. בשלב כלשהו ויתרתי על האנונימיות, אבל המשכתי עם התמונות המצחיקות והפוסטים הנוקבים על אידיוטים כמו רענן שקד. כשאבא שלי נכנס לבלוג בפעם הראשונה, קרא ואף כתב תגובה (תוך שהוא מביע זעזוע מזויף מהפה המלוכלך של הבת שלו), הבנתי שכל העניין הזה של הבלוגים הפך להיות חלק מהאינטרנט של כולם.

אין לי כוונות לסקור את ההיסטוריה האישית שלי ושל הבלוג התכול שלי. עברו עשר שנים. הן היו די מגניבות, מטורפות, מוזרות וסטנדרטיות. מי שאין לו מה לעשות בעשר השנים הבאות, יכול להתחיל לקרוא מההתחלה, ולראות מה ייצא לו מזה (כינים, כמו שאומרים אצלנו במשפחה).

וכמו כן: יש לכם בלוג יפה! מוזמנים לשלי!!!!!!!!!!!!!!!1111111111

אין הרבה דברים שאני עושה שהחזיקו עשור. יש עוד פחות דברים דיגיטליים שאני עושה שהחזיקו עשור. כי כזו אני. נוגעת, טועמת, הולכת. ועדיין כאן.