הם היו גדולים. שבעת המופלאים, בתוספת נגנים מלווים ומסכי וידיאו עם אנימציות מגניבות, הזכירו לי ולעוד אלפי אנשים, שלא סתם היתה התנפלות על הכרטיסים, וההתלהבות לא היתה מזויפת.

ההופעה של כוורת היתה כיפית, מרגשת ונהדרת, בלי רגע אחד משעמם. השירים נבחרו בקפידה, עם העליות והירידות בקצב בדיוק במקומות המתאימים. זה נכון שהם כבר לא ילדים, אנשי כוורת, אבל הם נתנו שואו מעולה, אנרגטי ושמח, למרות הפציעות והבעיות. הם עשו את המוזיקה שלהם כאילו זו לא הפעם המיליון שהם שרים את השירים האלה, והם עשו את זה באהבה. והקהל החזיר להם טונות של אהבה - בשירה, ריקודים, כפיים והמון המון שמחה כללית. זה לא שאני יושבת בבית ושומעת כל היום כוורת, אבל הופתעתי לגלות שאני מכירה את המילים כמעט בכל שיר, כולל כל הניואנסים של המערכונים. 

(הסרטון לא שלי, אבל משקף יפה את השמחה והקהל הנהדר)

היה כיף בהופעה של כוורת, והרבה גם בזכות הקהל עצמו. מי שרגיל לקהל בהמי, דוחף, אגרסיבי ומגעיל, היה זוכה להלם רציני בבריכת הסולטן. אלפי אנשים זרמו בשקט ובשלווה למקומות שלהם לפני ההופעה. אף אחד לא קילל, דחף, צעק או התעצבן. כולם עמדו בתור לדוכני המזון והחולצות בשקט ובנימוס. היה תור ארוך לשירותים, וכולם עמדו בו בנחת, בלי להתלונן ולהתעצבן. במהלך ההופעה, כשחלק מהקהל התקרב לבמה והתחיל לעמוד במעברים כדי לקפץ בזמן השירים, אף אחד לא נחנק או נדרס. כל אחד קיבל את הספייס שלו, ביחד עם מחיאות הכפיים והשירה האדירה. בדרך החוצה, בפקקים מהחניון - אף אחד לא צפר או התפרע. האמת? הופתעתי.

ההופעה הזו נתנה הצצה קצרה מאוד לאיך יכולה להיראות המדינה הזו, באמת, לו לא היתה נגועה בברוטליות וערסיות. אנשים מכל הגילאים ומכל הארץ, באים להופעה של להקה ישראלית. שרים קצת, רוקדים קצת, מוחאים הרבה כפיים, נהנים, הולכים הביתה. בלי אלימות, קללות או איומים, בלי משטרה ובלי בלאגן. ערב של כיף ונוסטלגיה והרבה הרבה שמחה. הלוואי עלינו עוד כאלה, ובשפע.