RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2005
 "העצלנות שלך עוד תהרוג אותך יום אחד"
אין נורא מהרגע בו אנחנו מבינים שבעצם אנחנו מאד דומים לאחד מההורים שלנו. ואין כוונתי לדמיון חיצוני, שנגדו אין הרבה מה לעשות, חוץ מניתוחים פלסטיים, אלא לדמיון התנהגותי, רגשי, נפשי, שבגיל כזה או אחר התקבע אצלנו ואפילו לא שמנו לב.
מי מאיתנו לא נשבע בכל היקר לו שהוא לא "יצא" כמו ההורים שלו? אבל מה לעשות, והשנים וה-Imprints עושים את שלהם, ומסתבר שיש דברים שנדבקים אלינו, בין אם נרצה ובין אם לאו. אם זה חיובי או שלילי - זה כבר סיפור אחר. והנה אני מוצאת את עצמי כיורשת הבלתי מעורערת של המשפט שבכותרת. ניתן לומר אותו בזכר, נקבה או ברבים, וכל כולו נזיפה אחת גדולה על חוסר נכונותם של אנשים להזיז את ישבנם (הגדול או הצנום) לטובת ביצוע פעולה שולית זו או אחרת.
דוגמא? בבקשה: חלון בעבודה נפתח, רוח פרצים חודרת. כולם מתבכיינים "אוי, איזה קור", אבל האם מי מהם יקום ויסגור את החלון?! חס וחלילה! השתגעתם? זו פעולה פיזית!!! אנחנו מעדיפים לשבת פה ליד המחשב והמקלדת ולייבב. ובסוף מי קם לסגור את החלון, למרות שיש אנשים הקרובים ממנו בהרבה למקור הרוח. נכון, אני. ומה אני אומרת ברוב המקרים (לפעמים ממלמלת לעצמי)? נכון, "העצלנות שלכם תהרוג אתכם יום אחד".
וזה משהו שכנראה חילחל ולא שמתי לב, כי רק לאחרונה אני שמה לב עד כמה העצלנות של אנשים מפריעה לי, ועד כמה העצלנות שלי התפוגגה, בעיקר יחסית לזו של אחרים. הו, שלא תבינו אותי לא נכון, אני בהחלט אוהבת לנוח ולהתפדלע, אבל גם ביום שבת שבו אין לי שום מחוייבויות, אני לא מסוגלת לקום אחרי 9-10 בבוקר. בימים שאני קמה ב-7:30 זה נראה לי מאוחר ומפנק וכיף, וכשאני רואה אנשים השורצים מול הטלוויזיה 4-6 שעות ביממה, זה נראה לי בלתי נתפס (כן, הסירחון זו דוגמא טובה).
הסירחון לא מוריד את הזבל אף פעם, לא משנה כמה יעלה על גדותיו, ומחכה לעוזרת שבאה פעם בשבוע, למשל; לפני זמן מה נתתי לו צ'ק של השכירות, וכשראיתי שאחרי 10 ימים הוא עדיין לא הפקיד, שאלתי אותו, והוא אמר ש"לא היה לו זמן" (!!!), וזה מפיו של אדם שמבלה כ-8 שעות ביום ממוצע מול הטלוויזיה ואת השאר בשינה (אם הוא לא בעבודה, מה שקורה הרבה, כי הוא חולה הרבה); אנשים שמקבלים הלם כשאני שולפת את הסלט שלי, המוכן ביד זריזה בבית יום קודם (רק הירקות, התיבול בא ביום האכילה) וטוענים באנחת שבר שאין להם כוח או זמן לטרוח (ומדובר ב-10 דקות עבודה, כולל השחזת הסכין); ועוד דוגמאות.
אני מסתכלת ואומרת לעצמי - גם אני הייתי פעם כזו. היום, למרות שאני מכירה בחשיבות המנוחה (ואוהבת לישון, כמו הרבה אנשים אחרים), אני מוצאת את עצמי עושה הרבה יותר, בכל התחומים, מאשר אי פעם עשיתי וביצעתי. אולי זה מפני שאני לא רואה טלוויזיה יותר. אולי זה מפני שעצלנותו של היצור המצחין שאני נאלצת לגור איתו מגעילה אותי ברמות כאלה, שאני מוכנה לעשות הכל, רק לא להיות במצב שלו.
ואולי, רק אולי (ואלוהים יעזור לי), ירשתי את התכונה הזו, בסופו של דבר, מאבא שלי. שהוא, אגב, ירש אותה בתורו מאמא שלו, אשת הברזל ז"ל של המשפחה שסיפורים עליה יש אין סוף. אצלנו קוראים לזה "שאטרה". אני יודעת שרוב בנות דודותיי "לוקות" במחלה הזו. לטוב ולרע. כנראה שגם אני חלק מהמשפחה.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
