רק מיליונרים יכולים לבוא ללונה פארק. יותר מזה, אם אתם לא מיליונרים, תגישו כבר עכשיו בקשה להלוואה, אם במקרה בא לכם ללכת לשם. 75 שקלים לבן-אדם. 75, לא פחות ולא יותר. תעשו חשבון לבד כמה זה יעלה למשפחה קטנה של זוג הורים וזוג ילדים, וזה בלי האקסטרות, שעוד נגיע אליהן.   יחד עם זאת, בשביל שלום בית ובשביל Green, לקחתי את עצמי ואת אחותי הקטנה ואת Green ללונה פארק, כדי שיניחו לי לנפשי לכמה חודשים. היה חם. ולח. ו-Green לא הפסיקה לקטר על זה, וכמה שבצפון יותר מגניב. שקלתי לבעוט בה בתחת, לכיוון צפון, כדי שיהיה לה יותר קר ולי יהיה יותר שקט, אבל התאפקתי. אנשים מבוגרים צריכים לשלוט בדחפים שלהם. בכלל, הרגשתי מאד זקנה.

קצת לפני זה, שוחחתי עם חברי הטוב והיקר, וכשאשתו שמעה שאנחנו הולכים ללונה פארק, היא החליטה שהיא רוצה גם. החבר הכי טוב שלי כמעט החליט בחיוב, אבל אז הוא נזכר שיש לו בעיה, שלא נרחיב עליה. אני סטרתי לעצמי ואמרתי לעצמי שאני לא מבינה איך שכחתי את זה. בעוד אשתו מסתלבטת עליו ועל הבעיות שלו (וזה חרה לי מאד, אני חייבת לציין, אם כי לא אמרתי כלום), אמרתי לו שבשביל 75 שקלים כדאי שתהיה תמורה, ואם הוא לא יהנה, אז בשביל מה לשלם בכלל? הייתכן שהתחלתי לשים לב לכסף? לא שזה משנה, הייתי משלמת עליו בחפץ לב, והוא יודע את זה. 

לאחר ששפכו את דמנו בכניסה (יותר נכון, את הדם של כרטיס האשראי של אבא שלי. לא חשבתם שאני אשלם על התענוג המפוקפק, נכון?), נכנסו בחדווה, רינה ודיצה, ובאופן קוסמי ומקרי, אלה היו גם השמות של רוב הפרחות שהסתובבו שם. הלכנו לפיראטים, דבר ראשון. אחותי הקטנה, שעשויה ללא חת (עד שהיא רואה כלב), לא פוחדת מהעניין הזה. אותי אישית מאד הפחידה כמות האנשים המסריחים שהסתובבו שם. דיאודורנט, בהמות! די-או-דורנט. בכל אופן, תכננתי לעטוף את עצמי בשקית אשפה, כנגד הקאות רנדומליות, אבל העסק עבר בשלום, וגם צילמתי כמה תמונות. הבחורה שישבה בדיוק מולנו היתה בהתקף היסטריה מזה שהמתקן בכלל זז, וצרחה משל אנסו אותה 13 ערבים בתלבושות של עראפת.

אחותי הקטנה רצתה לעלות לקרוסלת הכסאות, אחד המתקנים החביבים עליה. התור השתרך למרחק של כמה מאות מטרים, להערכתי (אני אישה, אין לי הערכת מרחק טובה, קפצו לי). כמו ישראלית טובה, דחפתי אותה בנון-שלאנט לאמצע התור, שלא תצטרך לעמוד הרבה, הילדה, וכדי שאני לא אשחית יותר מדי את זמני היקר בחיוכים אוויליים לסביבה. אני חייבת לציין שהרגשתי מאד זקנה. אני לא רגילה לעמוד בצד ולחכות שהילדה תעלה ותרד מהמתקן. אני הייתי הילדה שעולה על המתקנים, מגיל שנתיים. אני גדלתי בלונה פארק. זהו, עבר זמני. I am a fucking has been!

בסוף נגמר גם הסיבוב הזה, ושמנו פעמינו למתקן המנער-מסתובב שבכניסה, כדי לראות איך עושים מ-Green סלט ירוק מוקפץ. לצער כולנו, היא ירדה מהמתקן בשלום... תוך כדי שצפינו בה, אחותי הקטנה טיפסה על המעקה שליד המתקן, ומאבטח חרוץ ושמנמן צרח על כל הילדים לרדת. כבר אמרתי לה לרדת, כשהחצוף בא, והוריד אותה, פיזית, בעצמו, מהמעקה. נחרדתי למראה ידיו החמדניות והשמנוניות על אחותי הקטנה, נעצתי בו מבט מזרה אימה ואמרתי לו בקול רם "הלו, הלו, דיר באלק, אה?!". המאבטח עז הנפש הביט בי המום דקות ארוכות, משל הייתי זן חדש של גמל ורוד עם פסים ירוקים. הסתכלתי עליו בחזרה. בסוף הוא הלך, מבועת. חשבתי שהוא כבר ידווח לכוחות הבטחון עם מכשיר הקשר המאיים שלו ויגרשו אותי לנצח מהלונה פארק, אבל מסתבר שלא היו לו ביצים. עוד אחד.

אוכלוסיית הלונה פארק התחילה לגרום לי לחששות כבדים. כמות הג'ל בשיער שהיתה לילדים שם, הייתה יכולה לאטום את החור באוזון, וכמות הצמיגים השומניים שחשפו הבנות, הייתה יכולה להזין מדינה קטנה באפריקה. היה משעשע לראות הורים לילדים קטנים, נאבקים בחוליגנים הבריונים שניסו להדחף לתורים על חשבון הילדים הקטנים. המלים הנפוצות היו "יאללה.. ממי... סתמי ת'פה... כפרה..." וכמובן, צרחות "אההההההההההההההההה" הסטריות על כל מתקן שזז. כולל הברבורים.

רכבת ההרים היתה הבאה בתור. הילד המחוצ'קן עם השיער המשומן בכניסה (זה אותו ילד בכל המתקנים, נשבעת לכם) התערב איתי שאני לא אוכל לצלם תוך כדי נסיעה. התמונות מדברות בעד עצמן. הראיתי לו, למחוצ'קן.

בשלב הזה הייתי קרובה לעילפון, עקב חוסר סוכרים בדם והעובדה שלא ממש אכלתי באותו יום, מכל מיני סיבות. הרבה מזומנים לא היו לי בכיס, בעיקר עקב העובדה שנאלצתי להשחית 20 שקלים שלמים על חניה מזויינת בגני התערוכה, וגם מפני שלא ממש הטרחתי את עצמי להוציא כסף אתמול. בשביל לאכול בלונה פארק, כדאי שיהיה לכם חשבון מאד שמן בבנק. ולא בטוח שזה יספיק. נקניקיה עלובה אחת של הוד לבן, עלתה לי 13 שקל. ולא, לא מדובר פה באיזה נקניקיית חזיר שמנה, עם כרוב חמוץ ולחמניה רכה ונימוחה בפה, אלא על גליל בשר (סליחה, נוצות, טלפיים ואוזני תרנגולות) יבשושי, קטן, בלחמניה מתפוררת ולא נעימה, שבקושי דגדג לי את הקצה השמאלי של הקיבה, עם הקטשופ והחרדל. אחותי הקטנה שאבה פחית מיץ ענבים. קיוויתי שהיא לא תקיא את זה במתקנים, כי מיץ סגול ודביק לא התאים לי לצבע של הבגדים, וגם לא לעדשה של המצלמה. הילדה שמרה על המיץ בבטן בגבורה ראויה לציון.

השעה היתה קרובה כבר ל-11 בלילה, mind you, ואני הייתי על סף אפיסת כוחות. Green ואחותי המפלצת היו מאד ערניות, דווקא. טוב, אף אחת מהן לא הייתה צריכה לקום ב-6 בבוקר ביום למחרת. ואני גם זקנה. כבר אמרתי שאני זקנה? Green התעקשה לעלות על האנקונדה. אחותי הקטנה רצתה תירס חם. אמרתי לה שנגמר לי הכסף, וזה או תירס או הגרלה. באופן לא מפתיע לחלוטין, היא בחרה בהגרלה. מה זה אוכל לילדה רעבה, לעומת כמה קלפים של יוגי יו? דרך אגב, קלפי היוגי יו הם אחד המשחקים היותר מורכבים שראיתי בחיי. זה דורש פאקינג דוקטורט כדי להבין את זה, והילדים שולטים בזה פיקס, למרות שכל הקלפים מודפסים באנגלית. תסבירו לי אתם, איך זה שהם לא יודעים הבנת הנקרא אבל יודעים להסביר את ההבדלים הדקיקים בין דרקון אדום לשחור, ומבינים את כללי המשחק בכלל?

אחותי הקטנה הכריזה שהמתקן האהוב עליה הוא הפילים. פעם הייתי עולה על זה. היום, כך גם אמרתי ל-Green, אם אני עולה על זה, המתקן קורס במקום, שלא לדבר על הפיל המסכן, שעלול להתבקע. צריך לכתוב שם אזהרה: "מתקן הפילים נועד רק לאנשים בעלי ישבנים קטנים". 

אחרי ש-Green נוערה היטב באנקונדה, דחפתי את 2 הקרציות לעבר היציאה. אני היית גמורה מעייפות, אבל סיימתי את חובותי לאותו יום, ויכולתי לקרוס בבית ולהכין לי סלט ירקות עם רצועות פסטרמה, תוך כדי כתיבת פוסטים והורדת התמונות מהמצלמה למחשב.

היום הסתיים בצורה מושלמת עם ניצחון של אגאסי על קורצ'ה וחיוכו המתוק שזרח לכל עבר. וסיום אף יותר מוצלח היה טלפון של לילה מאוחר מהאיש היקר לי בעולם, שיחה קצרה ומשועשעת על העולם, וכל הכיף המתוק שיכול להיות בברכת "לילה טוב" מהחבר הכי טוב שלי.  

לונה פארק. חם. לח. צפוף. יקר. היינו. הלכנו. עוד נשוב.