RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2003
 סטיות של אוכל
אנינת טעם, אבל לא מפונקת באוכל. בצבא אכלתי דברים איומים, ולא התלוננתי. אני אפילו מהסוטים שאוהבים לוף. וזה שורש העניין - סטיות. יש לי סטיות קשות וחמורות באוכל, שפיתחתי עם השנים, מה שעושה אותי אדם שקל לצחוק עליו... למשל:
פסטרמה - הסטייה העיקרית. לא עובר יום (כמעט) שבו אני לא אוכלת כמה פרוסות. בסנדביץ' או ככה סתם. מכל הסוגים ומכל המינים דגמתי במשך השנים. זכורה לי פסטרמה אחת, טעימה מאד, שנהגתי לאכול כילדה, במכולת ליד המשרד של אבא שלי. לא מצאתי פסטרמה כזו עד היום. הכי קרובה לזה היא פסטרמה של "אס", שאותה בכלל לא קל להשיג. רשתות השיווק שליד הבית שלי לא מחזיקות את הפסטרמות של "אס" בכלל. היום הזנים החביבים עלי הם פסטרמה טבעית של טירת צבי, חזה הודו מעושן של הוד לבן ולפעמים גולן של זוגלובק. פרוסים מהמעדניה, כמובן, לא מהקופסאות. יחיעם זה הג'אנק פוד של הפסטרמות, בעיני, למרות שיש להם את ההברקה שנקראת "פסטרמה של פעם", שמשאירה לך בפה ריח כל כך חזק, שאתה באמת רוצה לחזור לפעם, לרגע שלפני שאכלת את הפסטרמה... אגב, פסטרמה אמיתית עשויה בכלל מבקר, אבל בכל העולם פסטרמת ההודו היא הפופולרית ביותר. פה בארץ התחילו גם עם פסטרמה עוף. לחיך הממוצע זה לא משנה. בעיני זה חטא שאין לו כפרה. אני גם לא מחובבי ז'אנר "פסטרמת הדבש" והברביקיו למיניהן. אני רוצה צבע כתום בפסטרמה שלי. 400 גרם, בלי בושה, הורדתי לא פעם ולא פעמיים. היום אני כבר לא עושה את זה (בגלל הדיאטה - 20 קלוריות בממוצע לפרוסה) , אבל אני מכרסמת ונוגסת בכל הזדמנות אפשרית. אבא שלי, אגב, קורא לי "ילדת הפסטרמה". וגם "קניבלית", אבל זה בהמשך.
חזה אווז - תת-סטיה של הפסטרמה. חזה אווז מעושן של מזרע. ווי ווי ווי, כמה שומן יש בזה. וכמה זה טעים. לא מתאמצת לשים את זה על לחם. ככה, כמו שזה. זה גם יקר. ואל תדברו איתי על חזה אווז שמוכרים בסופר, יוב טפו יומט. פיכס. הם עוד קוראים לזה מעדן אווז. מעדן אמא שלכם. גועל.
סלט ירקות - מסוגלת לאכול קערות גדולות, בלי חשבון ובלי הפסקה. חסה ומלפפונים הם העדיפים. עגבניות שרי עדיפות על רגילות בדרך כלל. לפעמים גמבה אדומה. לא פלפל ירוק, אלוהים ישמור. וחס וחלילה לא דברים מוזרים כמו תירס, טונה או ביצה קשה. רק ירקות. וגם לא גזר או כרוב. רק שמן זית, בשום אופן לא משהו אחר. לימון ומלח וזהו. פטרוזיליה ואחיותיה - אפשרי אבל לא הכרחי בכלל. עדיף או-נטורל. סלט חסה, אגב, הולך גם עם שן שום כתושה (או שתיים...) להתנשק אחר כך, לא ממש... אבל שום זה בריא מאד!
בצל - נכון שבצל זה ירק, אבל הרבה אנשים לא יכולים לראות את זה בסלט או בכלל, ואצלי מדובר סטיה קשה במיוחד. אני (לא להתעלף) אוכלת בצל ירוק ככה, בלי כלום (טוב, עם מלח). חולה על בצל. גם ירוק, גם סגול (איזה צבע מדהים!), גם יבש רגיל. הולך מצויין בכל סלט ירקות או חסה. בצל מטוגן בפירה שאני עושה לחבר הכי טוב שלי (שלא יכול לאכול בצל חי, מסכן שלי), בצל מטוגן סתם כתוספת (עשוי במתכון סודי...), בצל ירוק בפלטת ירקות בפאב השכונתי... מעולה!
סטייק אנטריקוט/סינטה - אל תדברו איתי בכלל על יותר ממדיום רייר. אני רוצה לראות דם בצלחת. דם!!! כל דבר מעבר לזה, זו פגיעה בטעם הטוב ובאושיות המזון. וול דאן? צריכים לתלות אנשים כאלה. זה פשע נגד האנושות. וול דאן זה רצח של בשר שכבר מת! אותו דבר עם רוסט-ביף. אחרי שהכנתי, יושבת ומקלפת פרוסות-פרוסות... לאט לאט... עד שנעלם כל גוש הבשר.
המבורגר - באותו הקשר. אותו דבר. מדיום רייר ולא יותר. לא מתקרבת למקדונלד'ס. הם מוכרים קרטונים ולא בשר, ועוד נותנים את הכסף לרשות הפלסטינית. אני לא מממנת מחבלים. ברגר קינג לא עושה לי את זה, גם כן. אם כבר, אז בורגר ראנץ', ורק כשאין ברירה או שבא ממש לאכול ג'אנק. המבורגר טוב זה או אגאדיר, או קולומבוס או יועזר בר-יין. כמובן שלאחרונה אני לא ניזונה הרבה מהמעדן הזה. הדיאטה, שוב.
שניצלים - מסוגלת להוריד קילו כזה בלי למצמץ. יש לי מתכון סודי עם תערובת תבלינים מיוחדת. אוהבת במיוחד לטגן אותם בעצמי ולארח אנשים שיהנו מהם כמוני. אפשר גם שניצלונים. העיקר שיהיה חם וטרי.
שוקולד תפוז - יש ל-Lyndt כזה דבר, באופן קבוע ולא המהדורה המוגבלת המעצבנת שחברות ישראליות מוציאות מדי פעם (כיף כף תפוז, פסק זמן תפוז... תמיד מהדורה מוגבלת. אי אפשר להשאיר את המוצר, שהוא גם ככה להיט?!). חבילה עולה 15 שקל בערך. משמין בטירוף וטעים כאמברוזיה. עלית יצאו עכשיו עם שוקולד תפוז פרה אדומה. דומה, אבל זה לא זה. כל גלידה שוקולד תפוז תתקבל בברכה, כמובן. ל"יאקימונו" בתל אביב היתה פעם מנה אחרונה שכללה שוקולד ותפוז. היה מדהים. תחזירו אותה ומיד!
גלידת שוקולד רום עם צימוקים - די דומה לקטגוריה הקודמת. פעם זה היה להיט, והיה גם לקנות כזו בסופר. היום אין את זה כמעט בשום מקום מלבד "גלידה באר שבע" וגלידריות אקראיות אחרות. אני יכולה להוריד קופסה שלמה של כזו גלידה, בלי למצמץ, ואח"כ לעשות גרעפסים של צימוקים במשך יומיים.
עוגות קצפת של שנות ה-80 - אם אתם זוכרים ימי הולדת עם עוגות ספוג עם קצפת פרווה, כל הכבוד לכם. סימן שאתם זקנים, אגב... בכל אופן, קשה למצוא כאלה, אבל מדי פעם אני נתקלת במוטציות האלה ואוכלת בלי הכרה. תענוג מפוקפק. לא אנין ולא כלום. סטיה.
עוף צלוי - עוף צלוי של מה שהיה פעם השק"ם (לא של הצבא, רשת השיווק שפעם עוד מכרה מזון). מאז לא מצאתי כזה עוף. אמא שלי היתה קונה 4-5 בבת אחת, כי זה היה נעלם נורא מהר.
דני עם גבינה - כן. שמעתם טוב. דני שוקולד רגיל מעורבב עם גבינה לבנה. תנסו ותבינו. סטיה קשה ששורשה אצלי בשנות הילדות.
חריף - פלפל חריף מטוגן, פלפל שיפקה, חריף של חינאווי... כל סוג שיהיה, והרבה. לא משנה שבוכים בגלל זה. כשאני חולה, אני אוכלת שקיות שלמות של צ'ילי. הורג את כל החיידקים. נכון, משלמים על זה ביוקר, כי זה עובר בקיבה ובמעיים כמו חומר רדיואקטיבי, שלא לדבר על זה שכשזה עובר בפי הטבעת כלפי מטה, זה מרגיש כמו צריבה בברזל מלובן. אבל מה זה חשוב. חריף, רק שתדעו זה התמכרות. אז שלום, אני רק האחת, ואני מכורה לחריף...
ובשום פנים ואופן לא, שלא תתקרבו אלי עם זה:
אבוקדו, גבינות מסריחות או צהובות, דבש (אלא אם כן זה אפוי על עוף או משהו כזה), אשל וגיל וחבריהם, יוגורט, גרנולה, והנוראית מכולם - טונה מקופסא. לא יכולה להסתכל על הדברים האלה. ובטח שלא לאכול אותם.
אני לא רעבה, אגב. כרגע אכלתי. לא היה משהו... אוכל, כדאי שיהיה עשוי ברגש. אחרת זה לא שווה.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
