RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2003
 מתחת לכחול הגדול
אתמול בערב סרקתי כמה מהתמונות שצילמתי באילת, מתחת למים. בסך הכל השתמשתי במצלמה פשוטה, חד פעמית של קודאק. הצלילות היו רדודות ולכן לא היה צורך בפלאש או במצלמה יותר מתוחכמת. צילמתי את אחותי הקטנה צוללת סנובה לראשונה בחייה. בשלב כלשהו, המדריך לקח את המצלמה וצילם אותנו ביחד, ואותי בנפרד. המאפיונר גם ניסה לצלם אותי ויצא לו מטושטש, כמו הפרצוף שלו. יש תמונה אחת שצילמתי את עצמי, בשביל הקטע. רואים מסכה גדולה ושחורה וכמה פסים זוהרים מהמאזן. די משעשע, האמת.
הסתכלתי על התמונות שבהן רואים אותי מרחפת במים, והתמלאתי כמיהה להיות שם שוב, עכשיו. לאו דווקא באילת, אלא מתחת למים, איפה שלא יהיה. לא משנה עם מי ואיך. רק להיות שם. כי למרות שאני מצליחה לשכוח את זה לפעמים, מתחת למים זה המקום שבו הכי טוב לי. זה לא רק תחושת חוסר המשקל והדגים והאלמוגים. זה משהו אחר. זו הרגשה של שייכות, שאין לי בשום מקום אחר, גם לא בבית שלי או בבית של החבר הכי טוב שלי. הכחול הגדול זה העולם שלי. העולם שמגיל 14 וחצי הייתי מחוברת אליו בכל נימי נשמתי. המקום שהיה ברור מהרגע הראשון שאני מרגישה בו נוח, ויכולה לעשות כל מה שאני רוצה. זו הממלכה שלי. הכשרון שלי. בשבילי זה טבעי כמו ללכת ברחוב. אפילו יותר טבעי.
את סוף התיכון שלי ביליתי בעיקר במועדון צלילה אחד. הכרתי שם כמה אנשים שהשאירו עלי חותם מאד מיוחד. זה היה אחד המקומות היחידים בעולם שבו התייחסו אלי כשווה. בעצם, הייתי שם הנסיכה הצעירה. בת הטיפוחים של מדריכי הצלילה ובעל המועדון. הכשרון הצעיר העולה. הילדה של הים. הצוללת מלידה. הקרפיון. הכרישה. אין לי קשר למועדון הזה יותר, אבל זה לא שינה את ההרגשה שלי מתחת למים. אני יכולה להיות שם שעות, בשלווה המוחלטת, בלי לעשות כלום, ולהנות מכל רגע. אני יכולה לשבת מול חתיכת ריף קטנה ולבהות בפינת ניקוי של דגים במשך שעות. אני יכולה לשחק עם תמנון אחד בעומק 2 מטר צלילה שלמה. ואני יכולה גם להשתולל, כשבן הזוג המתאים מופיע (וזה נדיר). אפשר ללכת מכות, לגנוב חלקי ציוד, לסגור מיכלים ולהנות מכל רגע.
כשליוויתי קורסים, כעזרה למדריכים במועדון, הם (המדריכים) נהנו לפתח את מיומנויות הצלילה שלי אל מעבר לנדרש. יוצאי שייטת, אנשים מקסימים ובעלי חוש מפותח להתעללות והומור ילדותי. את הצלילה ה-100 שלי, למשל, חגגתי ללא מסיכה וללא סנפירים, שנלקחו ממני מיד עם תחילת הצלילה. היה מרגש. הם כל הזמן בחנו ובדקו אותי, ודחפו אותי קדימה קדימה, ללמוד ולהשתפר עוד. הייתי יושבת בשיעורים של קורסים עשרות פעמים, שומעת את אותם דברים, ומעשירה את עצמי כל פעם מחדש. אותם אנשים הם אלה שבזכותם (לפחות חלקית), הים הוא הבית האמיתי שלי, המקום בו אני מרגישה בטוחה ושלווה, ללא עוררין. היום אני מנסה להנחיל חלק מהמורשת הזו הלאה, אולם מעטים הם האנשים שרוצים לקבל. צלילה זה משהו מאד איני ואופנתי, ברמת התחביב. אצלי זו דרך חיים, נאמנות עד לנפטון, ורוב האנשים לא מבינים את זה.
שאלות טיפשיות כמו "מה יש בכלל לראות בים התיכון", ואמירות מטומטמות כמו "אני צולל רק בחו"ל, בארץ כבר אין כלום", מוכיחות לי מיד על איזה סוג של צולל ואדם מדובר. בכל מקום אפשר לראות ולהנות. החוויה של הצלילה לא נמדדת רק במה רואים, אלא בהתחברות וביראת הכבוד לסביבה העדינה אליה אנחנו פולשים. עשיתי עשרות צלילות באותם מקומות, וכל צלילה, גם בהפרש של שעה, היא שונה ומיוחדת. תמיד יש מה לראות ולמצוא, את זה למדתי עוד בהיותי בת 16.
זה העולם שלי. כחול. גדול. מעורר יראה, אך גם מעניק שלווה ואושר. אין מה שמשתווה להרגשה שתוך כדי צלילה ונשימת אוויר דחוס, אולי חוץ מתחושת הלאות המתוקה של אחרי הצלילה. והעולם הזה הוא אכן שלי. ילדה של ים מההתחלה, לא שכחתי את כל מה שהים נתן לי. ובבוא היום, אולי גם אלמד איך להחזיר לו.
מוקדש לנסיך השוקולד שלי. למרות הריחוק, אתה עדיין בליבי.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
