יש אחת, לא משנה מאיזה סוג, שעובדת איתי באותו מקום עבודה. אין בינינו מערכת יחסים של ממש, אבל אני אומרת לה שלום בבוקר, שזה יותר ידידותי מהיחס שכמה אנשים אחרים מקבלים ממני. בסך הכל מדובר בבחורה נחמדה, שאיך לומר, אלוהי האינטיליגנציה לא בירכו אותה בנדיבות יתרה. אין לי שום דבר נגדה, באמת, אבל היא פטפטנית איומה, שעלולה לתפוס אותך ולא להניח לך דקות ארוכות, בשיחה חסרת טעם ותועלת על נושאים שלא מעניינים אף אחד. אלופת הסמול-טוק, היא, ובנוסף לכך היא גם חושבת שיש לה תובנות מבריקות על נושאים רבים.

היום, בדרכי לארוחת צהריים, היא תפסה אותי, בדיאלוג כדלקמן. לא נגענו:

היא: "הנה, הנה, 'האחתי' (עיוות ידוע של שמי, שתמיד מרגיז אותי ותמיד  נעשה על ידי פרחות ואנשים טיפשים במיוחד), היא בטח תדע".

אני: "אדע מה?".

היא: "אטילה שומפלבי - מי הוא?".

הנחתי  שהיא לא שואלת שאלה פילוסופית מעמיקה על מהותו של האדם הזה, ועניתי, תוך שאני פונה לדלת היציאה: "הוא כתב ב-YNET".

היא: "נו, זה אני יודעת לבד. את חושבת שהוא גרוזיני?".

היות ושומפלבי מעולם לא טרד את מנוחתי, מלבד בדיחה דלוחה כזו או אחרת עם חברים לעבודה הקודמת שלי, אמרתי לה שאני באמת לא יודעת, אבל שיכול להיות.

היא התעקשה שאדון איתה האם הוא גרוזיני, אוקראיני או כל דבר אחר, כי "אמריקאי הוא בטח לא", לדבריה.

אחרי כמה שניות של דיון מרתק, הבנתי שהרבה כבר לא ייצא לי מהשיחה הזו, במיוחד לאור העובדה שהיא טרחה לציין בפני בגאווה, שהיא קוראת לבחור "אטילה שומכלום". מדהים.

בכל אופן, החלטתי לתת לה את תשובת ה-default שלי למקרים שבהם אנשים מטרידים אותי בשאלות מטופשות: "חפשי בגוגל, אולי תמצאי מה המוצא שלו".

והיא, בהחלטיות, ענתה לי: "מה פתאום?! אני לא רוצה שיחשוב שאני איזו מעריצה שלו".

נמלטתי בבהלה.