מאמן הטניס שלי הוא איש נחמד. לפעמים, אבל, הוא משתף אותי בקצת יותר מדי חוויות ביתיות שלו, מהסוג שלא ממש רוצים לדעת עליהם, לא משנה כמה מחבבים את האדם המדובר.

היום, באמצע האימון, הוא אומר לי "אני חייב לספר לך משהו", ובלי למצמץ פתח בתיאור עשרות הקרציות שהוא מצא על הכלב שלו. "3 סוגים שונים!", הוא הכריז בחום. "אחת שהגודל שלה כמו ג'ולה, וכשמפוצצים אותה יוצא המון דם, ויש גם אחת שעומדת אנכית!", הוא הוסיף. במוחי התנוססו תמונות של התאומים מתרסקים. קרציה אנכית?! אנה הגענו?! תחושת גועל התחילה לטפס לי במעלה הגרון, כשדמיינתי אותו פולה קרציות מהכלבה שלו. "ויש גם קרציות קטנות, שטוחות, שהכי קשה להוציא אותן", הוא הוסיף בזעם מדומה, "אותן גם הכי קשה לפוצץ, צריך ציפורניים". דמיינתי את הציפורניים היפות שלי מתמלאות בדם קרציות וכלבים, וכמעט הקאתי את הפררו-רושה והקפה שהכנסתי לעצמי לקיבה לפני האימון.

ואם זה לא היה מספיק, אז כמה דקות לאחר מכן, אחרי מכה מוצלחת במיוחד שלי, הוא עצר את האימון שוב, הסתכל לעצמו על הרגל, תלש משם משהו, ובא לרשת. באתי בלית ברירה, כשאני מכינה את עצמי לגרוע מכל. והגרוע מכל אכן בא - הוא הראה לי יצור שחור וקטן, בעל רגלים רבות מדי, ו-2 שערות שהוא תלש לעצמו תוך כדי תלישת היצור מהרגל. היצור דמה באופן מחשיד לחיפושית, ולא קרציה, אבל הוא התעקש למעוך אותו לנגד עיני. זה לא כ"כ הצליח לו בהתחלה, אז הוא המשיך לנסות, ישר מול עיני המשתאות וקיבתי המתהפכת.

אחוזת גועל וחלחלה המשכתי לחבוט בכדורים, אבל שום דבר לא נשאר אותו דבר אחרי שמאמן טניס מבוגר מועך לך קרציה מול הפנים בהתלהבות. התגרדתי כל האימון, וגם עכשיו בא לי להקיא את הבורקסים שאכלתי בצהריים. מזל שהם כבר במעיים. אין סיכוי שהם יטפסו חזרה החוצה דרך הפה...  

קרציה לא אנושית