כן, בטח. ממש. As if. חשבתי לעשות ממש מתיחת ה-1 באפריל, לעשות כאילו וכאלה, אבל אני כל כך רעבה וכל כך אין לי כוחות להתחכמויות המטופשות האלה, שהחלטתי לוותר על כל הרעיון האווילי הזה.

מה שכן, סביר להניח שהכותרת הזו העמידה את הזין לכמה שוחרי רעתי, שמשוטטים פה בזמן האחרון (וגם הלא אחרון). אז זיבי ג'חש עמוק בישבנכם. קול אל דוניה בחר וכו'.

וככה אני מוצאת את עצמי בעסק המשפחתי, גוועת ברעב ומחכה לאכול ארוחה על חשבון הברון. רק מה, לארוחות כאלה יש מחיר, והמחיר הוא שצריך לשבת ולחכות עד שכל הפגישות והישיבות ייגמרו. ובינתיים? בינתיים אני מפנטזת על סושי ומקשיבה לסיפורי המשפחה הרגילים ולהלצות הציניות של דודי המזוקן.

מחר, לעומת זאת, (אח, כפרה, למה אתה לא בארץ, למה?!) פיקניק ענק במיטב המסורת המשפחתית, עם עשרות משתתפים, כמות בשר שתגרום לכל ארגוני הצמחונים לשבץ מהיר וצפי לווליום בלתי אפשרי בעליל. יכול להיות שיגרשו אותנו מהפארק. ומה זה אומר מבחינתי? כמובן, עוד יום שבת שבו צריך לקום מוקדם בבוקר. כבר התרגלתי. ולא נלך לרכב? לא נלך לרכב.

רציתי לכתוב עוד כמה דברים שנונים, אבל אני כל כך רעבה שאני לא מסוגלת לחשוב על כלום כרגע. ובדמיוני אני רואה הררי ירקות רעננים, נתחי בשר אדום ומדמם מלטפים את צלחתי, לחם זהוב-קרום נטבל בחמאה רכה ושמנונית ומאפה שוקולד בגודל הר הבית מתגלגל לאיטו לעברי. וזה אחרי שמהבוקר אני על מים ותפוח. מישהו יכול לקרוא לאונר"א?