RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2003
לקראת החלטה (?)
שוב חוזר ועולה הנושא שניסיתי לתת לו מנוחה לזמן מה - קריירה. הסיבה שהוא חוזר ועולה, היא כי רמת המיאוס שלי מהעבודה הנוכחית שלי הולכת וגוברת\ ומגיעה לרמות בלתי נסבלות. בנוסף, אני מרגישה שאני באה בלי חשק, עושה כמה שפחות שם, וממהרת ללכת הביתה. האנשים, בחלקם, דווקא די סימפטיים, אבל לא בשביל זה הולכים לעבוד. אני רוצה לעשות גם כסף, ולהרגיש שכישורי הולכים לטובת מטרה טובה וחשובה. שלא לדבר על העובדה שאני רוצה להיות מתוגמלת בהתאם לכישורי, דבר שלא קורה עכשיו, וכנראה גם לא יקרה, כי אין העלאות שכר בחברה הזו כבר הרבה זמן.
כבר כמה חודשים שאני מחפשת עבודה אחרת. בשלב הזה, אני מוכנה לקחת כמעט כל דבר. כמובן, יש תנאים בסיסיים כמו משכורת (אני בטח לא מוכנה לעבוד בשביל פחות ממה שאני עובדת עכשיו) וסוג עבודה (אין לי כוונה לחזור להיות נציגת שירות לקוחות. די, עברתי את הגיל הזה ונשחקתי בזה מספיק), אבל באופן כללי אני לא יותר מדי בררנית. גם אם זה לא יהיה בדיוק בתחום שלי, אני מוכנה לשקול את זה. אבל אין ממש היצע, וזו בעיה.
נשארה, כמובן, אופציית העסק המשפחתי. מדובר בהתחייבות לכל החיים פחות או יותר, עיסוק במשהו שלא קשור בכלל לכישורים ולהתמחויות שלי, אבל זוהי אפשרות להתקדם, להיות "אדון לעצמי" ולקחת אחריות על עסק שאחרת יימכר, או (רחמנא ליצלן) יועבר לשליטת בן דודי המטומטם, שלנהל דוכן נקניקיות לא הייתי נותנת לו. הוא שם רק בגלל פוליטיקה משפחתית, אבל אם אני אכנס לתמונה, אני אבעט אותו החוצה מהר מאד.
מצד שני, זו לא עבודה כשכירה, שמאפשרת לי לקום אחרי שנה ולהגיד "לא מתאים לי" וללכת. זו מחויבות רצינית הרבה יותר.
אני לא בטוחה עדיין שאני מוכנה לקחת את זה על עצמי, לעזוב את כל המוכר לי וללכת לכיוון אחר לגמרי. אני בטוחה בעובדה שלא טוב לי עכשיו בעבודה הנוכחית, אבל אני לא רוצה להחליט מתוך תסכול וכעס. לכל אחד יש תחליף. אמנם, לי לא ימצאו תחליף טוב, אבל תחליף יכולים למצוא. והם ימצאו משהו, ואם אני לא אהיה מרוצה בעסק המשפחתי, לא יהיה לי לאן ליפול. אמנם יש לי תואר ראשון, אבל זה בקושי שווה משהו היום. היום אני בת 26, כמעט. להתחיל לחפש מחדש עבודה בגיל 30 זה לא עסק. וזה רק הולך ונהיה קשה יותר עם הזמן והמצב הכלכלי המתדרדר.
מצד עשירי (לא יודעת כמה צדדים כבר מניתי...), זה לא טוב לעמוד במקום כל כך הרבה זמן בלי להחליט. ויש עוד שיקולים, כמו תחביבים ועיסוקים אחרים שעושים את החיים שלי הרבה יותר רגועים ויפים, ואני לא מוכנה לוותר עליהם תמורת שום הון שבעולם. יש הרבה דברים שאפשר לקנות בכסף, אבל מעט מאד שווים את זה. אני אצטרך לדבר עם אבא שלי בכל מקרה, להבהיר לו שאני רוצה גם להמשיך לחיות, ולא להקבר בעבודה, לא משנה מה. הוא קיבל מזה התקף לב בגיל 50. אני מעדיפה להשאר קצת פחות עשירה, אבל בריאה.
זה מסובך מאד. אולי ההחלטה הכי קשה שהייתי צריכה לקבל בחיים. אבל אני מתקרבת לרגע של קביעה, לרגע של הכרעה. זה לא רק בגלל הזמן שעובר, אלא בעיקר מפני שיש לי תחושה שאני תקועה במקום שבו לא מעריכים אותי, שאני עושה דברים חסרי משמעות בעולם, ושאני רוצה להותיר אחרי חותם אמיתי, חזק ובוהק, ולא להסחף בזרם יחד עם כולם. לא, עם העסק המשפחתי אני לא אותיר חותם של ממש, אבל אולי עם העבודה הקשה, תבוא מוטיבציה לעבודה קשה מסוג אחר, עשייה של הדברים שאני באמת טובה ומוכשרת בהם, יצירה ולא רק ייצור של שירותים חסרי משמעות. עוד לא החלטתי, אבל אני חושבת על זה.
בינתיים.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
