ובאמת, זה מה שהם היו. עוד שני ספרים. קניתי אותם כדי להעביר זמן ולקרוא משהו קליל, וקיבלתי סחורה בהתאם.

האחד היה Deception Point של השיקוץ דן בראון (צופן דה וינצ'י ועוד מיליון ספרים שכולם מספרים את אותו סיפור - תעלומה מדהימה, פתרון מיסטי אבל בעצם מאד מציאותי ומבוסס עובדות. וואו). קניתי אותו בסטימצקי, גם כן סוג של שיקוץ. הספר היה קליל מאד. כל כך קליל, צפוי וברור מאליו בכל משפט ומשפט, שהוא הרגיש יותר כמו עננת אבק ולא כמו ספר שאפשר לנעוץ בו שיניים, אפילו לא בשביל הכיף. וכל ענייני החייזרים ו-NASA שבו, וגם הפוליטיקה האמריקאית א-לה (עאלק) The West Wing לא מרימה את הספר הזה מההתרסקות אל סופו הצפוי.

הספר השני היה אותה גברת, פחות או יותר, רק בשינוי אדרת ובדואט - The Rule of Four של צמד הכותבים הצעירים קאלדוול ותומאסון. רק אחרי שסיימתי אותו, ראיתי און-ליין שמשווים אותו לצופן דה וינצ'י. אבל האמת היא, שהספר הזה עוסק בנושא שהוא אפילו יותר תלוש מהנושא של דה וינצ'י, טקסט עתיק ומוזר בשם Hypnerotomachia Poliophili, ש(כמובן) יש בו מסר מסתורי שכבר 500 שנה אנשים מנסים לפענח. הטקסט עצמו אכן קיים במציאות, והיה פה פוטנציאל לסיפור משובח, אבל הכותבים נפלו לקלישאות בלתי נסבלות, להיתקעות משעממת ולא מקדמת במערכות היחסים השטחיות בין הדמויות (4 סטודנטים בפרינסטון) ולסוף צפוי להחריד.

כל פעם שאני קונה בסטימצקי, אני מתחרטת על זה. כשאני בחנות, אין לי אפשרות לקרוא ביקורות של אנשים על הספר, להשוות מחירים, לחפש ספרים דומים ולחזור אחר כך לספר המקורי, כשאני יודעת בדיוק איפה למצוא אותו בפעם הבאה שאולי אשקול לקנות אותו. מי אמר שהאינטרנט זה לא דבר שימושי?

מצד שני, כשקניתי את הספרים, רציתי סיפוק מיידי - לחזור הביתה, להתקפל לתוך הפוך ולקרוא, ולא לחכות למשלוח בדואר.

נו, לכל דבר יש מחיר. עכשיו נחזור לשר הטבעות.